בית זיסמן

בית זיסמן – רחוב רמב”ם 13, פינת נחלת בנימין 17. 

בשנת 1924 תיכנן האדריכל יוסף ברלין בניין בן שתי קומות עבור צבי חיים זיסמן. כעבור שבע שנים התקבל רישיון לתוספת קומה שלישית. ברלין שבנה גם את בית התאומים ‘ברלין-פסובסקי’, ברחוב מזא”ה 7, התבלט בעבודותיו, כמו במקרה זה, בבתים הבנויים בסגנון ניאו-קלאסי, שהיה חריג באותה תקופה. מיקומו של ‘בית זיסמן’ על פינת הרחובות רמב”ם ונחלת בנימין, במרחק הליכה קצר מרחוב אלנבי, העמיד אותו מיד לאחר הקמתו בשורה אחת עם הבתים המבוקשים ביותר עבור סוחרים ובעלי עסקים. בזמן שבשכונת ‘מרכז מסחרי’ הדרומית יותר התפתחו בתי מלאכה וחנויות של אומנים, באזור נחלת בנימין התנהל מסחר ער בחנויות הלבשה והנעלה, וגם בחנויות של ספרי קריאה ולימוד.

כבר בשנת 1925 ניתן למצוא כאן את חנות ‘המלבוש’ שמפרסמת מודעות בעיתונות בתדירות גבוהה: “בהזמנות ומן המוכן – מכנסי עבודה, לבנים של פועלים, נעליים, סחורות גלנטרי ועוד… גיהוץ ותיקון חליפות קונינו – חינם.” במילה “קונינו” הם מתכוונים ל”לקוחותינו”. 

ב-1933 חנות האופניים ‘שורק’ שפעלה בבניין, משכה אליה נערים נרגשים מכל רחבי העיר, לרגל מאורע שעורר בתל-אביב עניין גדול, כפי שזה מופיע בעתון ‘דבר’ מ-15 בינואר אותה שנה: “ריצ’רד קוקלר והנרי פולטון, הספורטאים הנועזים, אשר חצו את כל אפריקה לארכה, באופני ואקס מוטור הגיעו ביום שישי לבאר-שבע אחרי עברם את מדבר סיני. הם יגיעו היום ב-3.30 אחה”צ לחנות האופניים שורק.”

בשנות ה-30 וה-40 החנות של האופטיקאי המדופלם גרוזובסקי, הייתה מהמובילות במכירת משקפיים. הדרך בה האופטיקאי מפרסם עצמו, הייתה יכולה להיות רלוונטית גם בימינו: “אל תפקיר את עיניך בידי כל מי שאינו בעל מקצוע. בעניין משקפים פנה ישר לאופטיק המומחה י.ל. גרוזובסקי. חברי קופ”ח מקבלים הנחה הגונה.” והיו כאן לאורך השנים מלבד חנויות בגדים, גם הוצאות ספרים ומפיצי ספרים וגם מתקני שעונים, מספרה, קונדיטוריה של יעקב נוימרק וכמובן בתי אוכל. תחילה נפתחה מסעדה בשם ‘אל-רצון’, אבל הבעלים שלה ומר צבי זיסמן לא מצאו שפה משותפת ובאמצע שנות ה-30 החליפה את ‘אל-רצון’ מסעדה אחרת, ‘בית יעקב’: “מחלקה צמחונית, משקאות מכל המינים. אנחנו מבקשים ביחוד את לקוחות המסעדה שקדמה לנו להיות ללקוחותינו הקבועים.”

אבל את העניין הרב ביותר בכל תולדות ‘בית זיסמן’ הצית בתחילת שנות ה-60 אדם שלא הייתה לו שום כוונה להיקלע למאבקי כוחות בין העיריה לבין התאחדות הסוחרים בישראל, כפי שזה קרה בהמשך. מדובר באזרח בשם משה וולט שהיה שוטר, אך פוטר מהמשטרה בשל מצב בריאותי לקוי. האיש שכר חנות קטנה בקומת הקרקע, הפונה לכיוון רחוב רמב”ם (במקום בו עומדת היום חנות הבגדים ‘בטי לוי’) וניהל בה חנות נעליים כמעט 20 שנה. בחלוף השנים הוא הוציא דוכנים לרחוב והתרחב לכיוון חדר המדריגות. הדבר הטריד את דיירי הבית ואת שאר הסוחרים והם פנו בתלונה לעירייה: “…ועל-ידי זה מפריע לנו בחיינו האזרחיים והמסחריים הרגילים.” העירייה מצדה לא עשתה דבר ועל-כן  הדיירים המתוסכלים פנו אל התאחדות  הסוחרים בישראל כדי שתייצג אותם, אבל גם זו נענתה בשלילה. ח”כ שלמה פרלשטיין נשיא ההתאחדות התערב אישית ושלח מכתב למחלקה הטכנית, דבר שכניראה הכעיס עוד יותר את אנשי העירייה. העניין נמשך שנתיים תמימות. במארס 1964 כותב דניאל ברזילי מהתאחדות הסוחרים: “לכבוד מר ליפסקי, מחלקת ההנדסה. נאמר לי שכבודו התבטא בצורה נרגזת על המכתב ששלחתי והשתמש בביטויים שאינם הולמים פקיד בכיר כגון “השמצות טפשיות” וכדומה. מכתב זה אינו מיועד לויכוחי סרק, אלא למצוא פתרון לבעיה שטיפולה משתרע ללא כל תוצאות.”

לבסוף העניין הגיע לבית משפט שפסק לטובת הדיירים. אחר-כך כולם ירדו מהעץ עליו טיפסו. מר וולט סגר את החנות… וכעבור מספר חודשים ביקש רישיון בצורה מסודרת ופתח את החנות מחדש. אין עדות למהומות נוספות ונראה שהכל חזר למקומו בשלום.

 
ניתן לשתף את המאמר