בית ז'וכוביצקי

בית ז’וכוביצקי– רחוב בעלי מלאכה 44, פינת מלצ’ט 25 א’.

נכתב בעזרתם האדיבה של האחים איל זיו ושרון זיו, הנינים של דבורה ושמואל ז’וכוביצקי, מקימי הבית.

שניים מתושבי העיר חברו בשנת 1931 כדי להקים בית משותף על המגרש שבפינת הרחובות בעלי מלאכה ומלצ’ט (שאז נקרא עדיין רחוב מונטיפיורי). השניים הם שמואל ז’וכוביצקי ושמואל דרורי. החיבור בין שני אלו לא היה עניין של מה בכך, מהטעם הפשוט – הם לא הכירו זה את זה היכרות מוקדמת. במכתב ששולח דרורי לוועדת הבניין, בעקבות חלוקת חשבונות שגויה של הפקידים בעירייה, נשפך מעט אור על השותפות החריגה:

…אנו אנשים זרים שלא הכרנו אחד את השני וברור אפוא שדבר כזה יכול לגרום להבא לאי נעימויות, ומי יודע אם גם לא לסקנדלים. אמנם הבית הוא משותף וכמו כן גם המגרש, אבל הכיס הוא בטח לא משותף. איך תוכל העירייה במקרה כזה להעמיס עולו של האחד על משנהו?

אמנם מיקומו של המגרש בקצהו המזרחי של רחוב בעלי-מלאכה, אבל הוא נמצא מחוץ לתחומיה המקוריים של שכונת ‘מרכז בעלי מלאכה’. לפי מפת גאולת האדמות של דרויאנוב, הבית נבנה על אדמת מטלון-קרסו שהתפרשה על-פני כארבעה דונם. בניית הבית שלא בהתאם לרישיון שהתקבל סיבכה את השותפים הזרים עם פקחי העירייה. בין היתר, השתמשו הבנאים בלבני מלט, במקום בלבני הסיליקט שאושרו ברישיון. עד מהרה עלתה השותפות על שרטון והגיעה לכדי סכסוך של ממש.

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב מלצ’ט, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית זוכוביצקי.

לבסוף חולק הקניין לשניים וז’וכוביצקי שזכה בחלקו הצפוני של המגרש, ביקש בשנת 1934 להרוס את הבית המקורי ולבנות במקומו מבנה בן שלוש קומות, אלא שדרורי עשה ככל יכולתו כדי לחבל בתכניות של יריבו. החלוקה היא שיצרה את כפל הכתובות עד ימינו: מלצ’ט 25 (דרורי) ומלצ’ט 25 א’ (ז’וכוביצקי).

ז’וכוביצקי הנזעם שנזקק לחתימתו של דרורי כדי להקים בניין חדש על המגרש שבבעלות שניהם, כותב למקבלי ההחלטות בעירייה, בדצמבר 1934:

כשנכנסתי לקופה לשלם את מס הרישיון הודיעו כי לא יקבלו ממני את המס עד ששכני מר שמואל דרורי יחתום מצידו על התכנית, ברם הוא מסרב לחתום מבלי שום נימוק רציני. שכני התפאר כי הודות לסירובו לא אוכל לעולם לנצל את היתרון שנפל בחלקי כתוצאה מהחלוקה שנעשתה לפי הגורל ועל ידי זה יעכב בידי לבנות את החלקה. אני מלא אמונה שכבודו לא ירשו להשתמש בכוחה ובאוטוריטה של העירייה בכדי לתת סיפוק לנקמתו, מתוך טינה וקנאה אישית. לפיכך הריני מבקש מכבודו להואיל ולתת פקודה שיקבלו ממני את מס הרישיון או שיחלקו את המגרש על ידי העירייה באופן שלא אשאר תלוי בטוב ליבו של שכני.

והנה, בהתערבות המחלקה הטכנית, עלה בידו של ז’וכוביצקי לשלם את המס ולגייס את המהנדס שלמה טסליצקי כדי שיתכנן עבורו בית בסגנון הבינלאומי. יחסי השכנות הגרועים נמשכו עוד זמן מה, עד אשר חוה ושמואל דרורי, ביחד עם בנם דב, עברו לגור ברחוב בן-יהודה, אם כי המשיכו להחזיק בבעלות על הבית ברחוב מלצ’ט 25.

ביולי 1935 מבקש הרוקח אליהו ססיצקי לפתוח בית מרקחת בקומת הקרקע. אבל למרות שאין עדיין בתי מרקחת פעילים בסביבה, בקשתו הראשונית נדחית. בספטמבר אותה שנה מתקבלת תעודת גמר עבור הבניין והוא מוכן לאכלוס. לאחר שהוא מערער, ססיצקי מקבל את האישור המיוחל ופותח במקום בית מרקחת עם השם הקליט ‘מלצ’ט’. צפורה ואליהו ססיצקי התגוררו ברחוב שיינקין 36, במרחק 200 מטר מ’בית ז’וכוביצקי’.

בשנות ה-40 ניסו שמואל ואשתו דבורה לסייע בשיקומם של מחוסרי עבודה מבוגרים, של פליטי מלחמת העולם ושל חיילים משוחררים, בכך שביקשו לאפשר להם פתיחת דוכני מכירה בחצר הבית. מרבית הבקשות נדחו. כך למשל אדם בן 53 בשם זלקה טיכר שעלה ארצה בשנת 1925 והתיישב בבלפוריה, אך נפצע מכדור של רובה בשנת 1937. האיש התגלגל לתל-אביב וחיפש פרנסה שתתאים למצבו ולגילו. הבקשה לפתיחת מזנון בחצר הבית נדחתה. כך גם יצחק זינפלד:

אני נכה מלחמה. עליתי ארצה מברגן בלזן ביום 1.7.47. אני בעל מקצוע לרקמה, מבקש מכם לאשר לי רישיון לבניית קיוסק לעבודה זו. את המקום מוסר לי ידידי שמואל זוכוביצקי, בעל הבית. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה לאשר לי בהקדם את הרישיון כדי שאוכל לפרנס את עצמי.

או מקרה נוסף ב-1949 כאשר ז’וכוביצקי מוכן לוותר על חלק ניכר מדמי השכירות, כדי ששמחה שפיכלר, שבנו יואל נפל בקרבות מלחמת השחרור, יוכל להפעיל קיוסק למכירת גזוז, בקומת הקרקע של הבית. במקרה זה, התערבות של אגף השיקום במשרד הביטחון הובילה לתוצאה חיובית.

במהלך מלחמת השחרור פינה אליהו ססיצקי את הדירה ששימשה אותו והעביר את בית המרקחת למקום אחר. דבורה ושמואל ז’וכוביצקי שגרו עד אז בקומה העליונה, החליטו להיכנס לדירה שהתפנתה בקומת הקרקע ונראתה להם בטוחה יותר בעתות מלחמה, ובכך גם חסכו לשמואל, שהיה חולה לב, את העליה במדרגות. אולם השכנות עם הוצאת העיתון ‘דבר’, שינתה את התמונה, או כפי שמתאר זאת ז’וכוביצקי בעצמו (אוקטובר 1949):

קרה לנו אסון ובית הדפוס של דבר עבר לשכנותנו. המכונות אינן מפסיקות לעבוד כמעט יומם ולילה. אין די גם בזאת כי אחרי חצות הלילה מתחילות להגיע מכוניות לחלוקת העיתונים בלוויית עשרות מחלקים ההופכים את המקום ליריד רועש, וכל זאת מתחת לחלוני. אני אדם חולה במחלת לב קשה ומקום זה איננו מתאים בשום פנים ואופן בשבילי מאחר שאינני עוצם עין במשך לילות שלמים ואני נעשה יותר ויותר עצבני וחולה.

קיצורו של עניין: ז’וכוביצקי הגיע להסכם עם אדם בשם שמואל סתיו ולפיו סתיו יפתח מכבסה במקום בו היה בית המרקחת, ואילו ז’וכוביצקי יעבור לגור בדירה אותה יסדר לו סתיו. אלא שהעירייה לא מאשרת פתיחתה של מכבסה באזור מגורים.

עוד שנים רבות אחרי סיפור המעשה עם הדפוס של עיתון ‘דבר’, נהגה עפרה זיו – הנכדה של ז’וכוביצקי – לספר בבדיחות הדעת כי “סבא שמואל לא יכול היה להירדם בשבתות, בזמן שהדפוס שבת ממלאכה, עד כדי כך התרגל כבר לרעש המכונות…”

בהמשך, השטח המסחרי בו ישב בית המרקחת שימש כמרפדיה של אדון גוטליב, ואחר-כך כגלריה ליצירות אמנות, כמשרד רואי חשבון וגם כמשרד פרסום בשם ‘אדי מור’. שמואל ז’וכוביצקי נפטר בגיל 87. לאחר שהלכו לעולמם, ירש משה ז’וכוביצקי את המבנה. משה היה בנם היחיד של דבורה ושל שמואל. בת-שבע ומשה ז’וכוביצקי גרו בבית הזה, ושם גם נולדו שתי בנותיהם אורית ועפרה. איל זיו, שבעצמו גר בבניין בימים אלו, הוא דור רביעי לבני המשפחה שגרים כאן. איל ושרון הם ילדיה של אורית.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.

בית ז’וכוביצקי בתחילת שנות ה-30, לפני שנבנה הבית הנוכחי. שמואל ז’וכוביצקי הוא זה העומד במרפסת, במרכז התמונה. הצילום ישב עשרות שנים במגירות של משפחות ז’וכוביצקי-זיו לדורותיהן והועבר אלינו באדיבות איל זיו.