בית רחל טוב-מסה

בית רחל טוב-מסה – רחוב מונטיפיורי 26, פינת אלנבי 104.

הבית ברחוב אלנבי, פינת מונטיפיורי, נבנה בשנים 1934-1933. זאת הייתה תקופת שיא במסגרת ‘העלייה החמישית’, בעקבות השתלטותו של היטלר על השלטון בגרמניה ובעקבות התגברות הרוח האנטישמית בפולין. כמו קודמיהם ב’עליה הרביעית’, גם היהודים שהגיעו ארצה באותן שנים, נהרו בהמוניהם לערים הגדולות, ובעיקר לתל-אביב. העולים שהגיעו מגרמניה ומאוסטריה עם רכוש רב סייעו בשיפור מצב התעסוקה והניעו את כלכלת הארץ. השגשוג היחסי הגביר את קצב הבניה בתל-אביב ויצר ביקוש לשטחי מסחר, לצד דירות המגורים.

רחל טוב-מסה השתייכה למשפחת סוחרים בעלי ממון אגדי, אשר עלו ארצה מהעיר עדן. היא הייתה בתו של יהודה מנחם-משה, נשיא קהילת יהודי עדן. רחל היא גם אחותה של אסתר נתנאל וגיסתו של איש העסקים משה נתנאל. אף יזם אחר לא רכש באותן שנים מגרשים ובתים ברחבי העיר, כפי שעשו זאת אסתר ומשה. השניים ידעו לנצל היטב את הביקוש האדיר לנדל”ן.

מבין הפרוייקטים שניהלו בני הזוג נתנאל, המוכר ביותר הוא בית הקולנוע ‘אסתר‘ שבכיכר צינה דיזנגוף. הם עצמם גרו עם משפחתם בבניין שבנו ברחוב אלנבי 82, במרחק 250 מטר בלבד מביתה של רחל טוב-מסה. למעשה, הבית ברחוב אלנבי 104 נקנה עבור רחל טוב-מסה ונרשם על שמה, אבל בפועל משה נתנאל ניהל את ענייניו והוא זה שחתם על חוזים עם נותני השירותים ועם שוכרי הדירות והחנויות.

בין בני המשפחה לבין האדריכל יהודה מגידוביץ’ נוצרו יחסי עבודה מעולים והוא הפך להיות איש אמונם. מגידוביץ תכנן עבורם את ‘בית נתנאל’ ואת ‘קולנוע אסתר’, וכך גם את ‘בית רחל טוב-מסה’. כמו רבים מהבניינים שנבנו באותה שנה, גם הבית הזה נבנה בסגנון האדריכלות הבינלאומית. על גג הבניין בחיבור החזיתות, בולטת מעין גזוזטרה שנראית כמו עמדת תצפית. אלמלא הגזוזטרה שהפכה לסימן ההיכר של הבניין, הוא לא היה נבדל מרבים מהמבנים האחרים שנבנו באותם הימים.

בסרטון זה נראים היטב חלק מהבתים ההיסטוריים הניצבים לאורך רחוב מונטיפיורי בתל-אביב, ובהם גם בית רחל טוב-מסה.

על הביקוש הער לשטחי מסחר יעיד מכתב בהול ששולח משה נתנאל לעירייה בסתיו 1933, ובו הוא מפציר באנשי מחלקת ההנדסה שיאפשרו לו לפתוח את החנויות המושכרות לקהל, כבר בנובמבר 1933, למרות שטרם הושלמה בנייתן של קומות המגורים. האישור ניתן. ראשונה נפתחה חנות בשם ‘קטינא’, שמכרה בגדי ילדים. הכניסה לחנות הייתה מרחוב מונטיפיורי. מיד אחריה נפתחה חנות ‘ריבולי’ שתהפוך ברבות השנים למזוהה עם הבניין. תחילה הייתה זאת חנות צנועה, אך עם הזמן התפרשה ‘ריבולי’ כמעט על-פני כל קומת הקרקע של הבניין. בינואר 1934 התמקדה החנות במכירת סיגריות וטבק, אבל עד מהרה גדלה מאד ובעליה הגדירו אותה כבית מסחר למתנות.

במודעה שפורסמה בעיתון ‘הירדן’ (13 בנובמבר 1935) מטעם חנות ‘ריבולי’, נראה איור של מסחטת מיץ מסורבלת ומתחתיה חידוש לשוני שלא נקלט: “מכבש מיץ”. ניכרת גם התפארות שהייתה מקובלת בשנות ה-30 בזכות מכירת מוצרים מתוצרת הארץ:

מכבש למיץ! קודם תוצרת אמריקה, עכשיו דוגמתנו תוצרת הארץ. השימוש בו קל ונוח ואינו גורם עייפות. עשוי אלומיניום ופלדה. רק אצל ריבולי, רחוב אלנבי 104, תל אביב. בקרו את תערוכת תוצרת הארץ שלנו בארבעה חלונות הראווה הגדולים, החל מ-1 בנובמבר.

למרות הפרסומים בנוגע למכירת מוצרים תוצרת הארץ, העלה אדון ויטנברג, הבעלים של ‘ריבולי’, את חמתם של התומכים בהשלטת השפה העברית, הן בשל הבחירה בשם הלועזי ריבולי, הן בשל הכיתוב הלטיני הבולט על השלטים, ובעיקר בגלל שמכר סחורה מתוצרת חוץ. הגיעו הדברים לידי כך ש’ריבולי’ הפכה ליעד עבור הקנאים, להפגין מולו את זעמם, כפי שמסופר בעיתון ‘דאר היום’ מתאריך 27 במארס 1936:

הפגנה נוספת על יד ריבולי. במשך הלילה ניפצו נעלמים עוד שמשה גדולה בחנות ריבולי. אתמול אחר הצהריים התאסף קהל גדול של מפגינים על יד החנות, הפיצו כרוזים בין הקהל וצעקו: בוז למוכרי תוצרת חוץ! לפי דרישת בעל החנות הופיעו במקום שוטרים בריטים ותל-אביבים תחת הנהלתו של הקצין אבטיחי ופיזרו את הקהל.

במילה “נעלמים” מתכוון הכתב למה שהיום היינו מכנים כ”אלמונים”.

לצדה של ‘ריבולי’ פעלו במהלך השנים בתי עסק נוספים, ובהם בין היתר: סניף של הוצאת הספרים ‘מסדה’, בית הקפה של משה ארליך, חנות הנעליים ‘אוניברסל’ שנפתחה בשנת 1942, ‘בית התינוק’, ו’בראון את בילר’ – בית מסחר לאריגי צמר מובחרים (שנות ה-50). החל משנות ה-60 את מרבית דירות המגורים בבית החליפו משרדים. לא מעט עורכי-דין עברו לכתובת זו: עו”ד טוביה לירון, עו”ד לאון גולדפרב, עו”ד אריה פינצ’וק, עו”ד יצחק יפה, ועוד רבים.

רחל טוב-מסה נפטרה באוגוסט 1957 והורישה את הבניין לששת ילדיה – ארבע בנות ושני בנים. בשנותיה האחרונות סבלה ממצב בריאותי ירוד. לאחר מותה נכתב עליה בעיתון ‘דבר’: