בית קודרנסקי את פודלישוק

בתולדות העיר נחקק שמו של קודרנסקי גם בזכות פועלו למען מפעל “מושב זקנים” שהיה ממייסדיו. כך כותב עליו דוד תדהר, באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו: “בשנת 1910 יסד בתל- אביב את ‘מושב הזקנים’, ובמשך שנים החזיקו על חשבונו. תודות לפעילותו ומסירותו התבסס המוסד, שעברו עליו כמה הרפתקאות, והיה מפוזר בבתים שכורים. קודריאנסקי לא נח ולא שקט עד שהמוסד נבנה לתפארת ברחוב אלנבי. הוא דאג לבחירת פרסונל למוסד ולכל פרט ופרט, שלא יחסר לזקנים כלום, שלא ירגישו אי-נוחיות.”

לעסקי המלט וחומרי הבניין של קודרנסקי היה שותף גם בן-ציון רוחימוביץ, שהיה מיודע לקודרנסקי עוד מימיהם ברוסיה. רוחימוביץ עלה ארצה בפעם הראשונה בשנת 1906. בתחילה התיישב בראשון-לציון וב-1907 עבר ליפו. שנתיים מאוחר יותר נישא לברכה לבית בס, ובשנת 1911, עזבו בני הזוג את הארץ עם בתם הדסה וחזרו לרוסטוב, רוסיה. ושוב עלו ארצה ב-1919. הפעם התיישבו בתל-אביב. קשרי המסחר והידידות עם קודרנסקי התהדקו באותן שנים. ב-12 בדצמבר 1919 מתפרסמת מודעה בעיתון ‘הארץ’: “ברכה לבבית לגברת בלה פרימן והאדון יוסף קודרנסקי לנשואיהם. בן-ציון וברכה רוחימוביץ’.” היה זה אך טבעי שמשפחת רוחימוביץ תתגורר ב’בית קודרנסקי את פודלישוק’. דירתם הייתה ביהודה הלוי מספר 8, קומה שלישית מימין. ברכה (בוניא) רוחימוביץ נפטרה בספטמבר 1925, שנה אחת לאחר שהמשפחה  עזבה את הדירה ברחוב יהודה הלוי.

את המיזם היומרני של בתי התאומים הקימו קודרנסקי ופודלישוק לאחר שצברו כח ומעמד, אבל בהמשך הסתבכו בהשקעות כושלות בתעשיית המרצפות וכאשר הגיע המשבר הכלכלי בסוף שנות ה-20, פודלישוק – שגם כך בילה את רוב זמנו בבלגיה – עזב את הארץ ולא שב אליה אלא כעבור 15 שנה. הוא נפטר בשנת 1944, בגיל 54. קודרנסקי מכר את הבניינים בתחילת שנות ה-30 למשקיע בשם הלל טורקלטאוב, שבעצמו גר באחת הדירות, בבית מספר 6. בלה ויוסף קודרנסקי נפטרו בזה אחר זה, בסוף שנת 1941. הם קבורים בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

טורקלטאוב, שהיה איש בעל ממון, עלה ארצה מפולין עם משפחתו ופתח כאן חברה בשם ‘חברת התור’ ממנה גזר בהמשך את השם של המרכז המסחרי שנפתח ברחוב הרצל תחת השם ‘פסז’ התור‘. לאחר מותו בשנת 1959 נכתב עליו: “בעל בתים וקרקעות, סוחר נייר, מנהל חברת התור.” עד סוף שנות ה-30 שימשו בנייני התאומים למגורים עבור משפחות ותיקות ואמידות יחסית, אבל ככל שהעיר התפתחה וככל שיוקרתה נדדה לשכונות הצפוניות יותר, ירד ערכן של הדירות והאזור כולו הפך משכונת מגורים למיתחם של משרדים ובתי עסק קטנים.

בשנת 1942 שכרה המשטרה את בית מספר 6 ומיקמה בו תחנה גדולה. כעבור 20 שנה המקום הפך משכן לבית הדין לעבודה. אחד המראות המוכרים מרחוב יהודה הלוי של שנות ה-60 עד שנות ה-80, היה של שורת כתבנים, היושבים ברחוב ליד שולחנות מאולתרים, ומכינים עבור אזרחים ניירת מודפסת, בגין התיק המתנהל בעניינם בבית הדין. 

גם ליהודה הלוי מספר 8 פרק משטרתי קצר, כאשר משטרת המנדט השתמשה בחלק מהדירות של הבניין. תולדותיו של התאום הזה, המזרחי מבין השניים, רצופות פתיחות וסגירות של בתי מלאכה קטנים, מרפדיות, בתי דפוס ומפעל טקסטיל. כיום, לאחר שיפוץ מאסיבי, מדובר בשני בנייני יוקרה, שבכל אחד מהם דירות מרווחות. 

תחקיר וכתיבה: חגי להב.