בֵּית רוֹזֶנְבֵּרְג
בית רוזנברג – רחוב דיזנגוף 166, פינת שדרות בן-גוריון 45 (לשעבר קרן קיימת 45).
פינת הרחובות דיזנגוף ובן-גוריון היוותה בתחילת שנות ה-30 את חלקו הדרום-מערבי של הבלוק שנקרא אז ‘שכונת אפרים’, או באופן רשמי יותר ‘שכונת השכנים א’. באותם ימים, שדרות בן-גוריון נקראו עדיין שדרות הקרן-הקיימת. על המגרש הפינתי, שהיה צר וארוך והיה בבעלותה של הגברת הינדה גורנשטיין, נבנה צריף ללא שהתקבל לכך אישור. לאחר שהצריף נהרס שולחת הינדה גורנשטיין בקשה למחלקה הטכנית בעירייה (ספטמבר 1932):
אבקש להרשות לי להקים על מגרשי חנות למכירת תבואות. בעלי מחוסר עבודה. איש חלש הוא. גם אני מחוסרת פרנסה ועליי לתמוך בשתי זקנות, אמי ואחותה.
האישור לא מתקבל והמגרש נמכר למאיר רוזנברג.
רחל ומאיר רוזנברג גרו עד אז עם משפחתם ברחוב גאולה, אבל המעבר לבניין החדש שנבנה באמצעות המהנדס אהרון מיטלמן, התעכב מעבר לצפוי, בין היתר בעטיו של סכסוך ממושך עם השכן מהבניין ברחוב קרן קיימת 47, מרדכי לוריא. בין רוזנברג ללוריא, שנאלצו לחלוק קיר משותף, התלקחו ויכוחים מרים. המבנה הצר חייב את רוזנברג לנסות ולנצל כל סנטימטר פנוי, עניין שנדמה היה ללוריא כאילו בא על חשבונו.
עד היום, כאשר מביטים על החזית המשותפת הפונה לשדרות בן-גוריון, ניתן להבחין על נקלה כי החיבור בין הבניינים אינו טבעי ונטול כל חן. ‘בית רוזנברג’ היה מלכתחילה גבוה מ’בית לוריא’, וכאשר מרדכי לוריא גילה שרוזנברג פתח חלונות בקומות העליונות העודפות של הקיר המשותף, בניגוד להסכם, בערה בו חמתו. בין השאר כתב במכתב נזעם ששלח לעירייה (יוני 1936): “מצד ההיגיינה – שלא ישפכו ולא יזרקו שם זבל או לכלוך על הגג שלי, כי הפירצה קוראת לגנב…”.
בסרטון זה נראים המבנים המקיפים את צומת הרחובות דיזנגוף ובן-גוריון, ובהם גם בית רוזנברג.
בסרטון זה נראים המבנים המקיפים את צומת הרחובות דיזנגוף ובן-גוריון, ובהם גם בית רוזנברג.
במארס 1944 רוכשים מלכה ויצחק מרקוזה את הבניין מרוזנברג, ובתורם מוכרים אותו תוך שנה, כשערך הנכס עולה, ליוסף ולינטל-ביילה פיש, שעלו ארצה באמצעות האניה ‘בסרביה’ במהלך מלחמת העולם השניה. משפחת פיש רכשה את הבניין כהשקעה. בפועל הם התגוררו ברחוב אוסישקין בירושלים. גברת פיש נפטרה בשנת 1960 ובעלה נפטר שנים ספורות מאוחר יותר. מאז, במשך עשרות שנים ‘בית רוזנברג’ נוהל על-ידי בתם היחידה של בני הזוג, רגינה לוין.
מיקומו המרכזי של המבנה משך אליו בתי עסק רבים לאורך הדורות. בשנות ה-60 כשרחוב דיזנגוף הפך למוקד הבילויים המרכזי של תל-אביב, החלו להיפתח כאן בזה אחר זה, בתי קפה ומסעדות. בשנות ה-40 פעלה בקומת הקרקע המכולת של יעקב בנדר. בשנות ה-50 בלט במקום סניף של בנק ‘הלוואה וחיסכון’, ולצדו מחסן בדים של חברת ‘המלאכה’. בשנת 1963 נפתחה בבית חנות הפרחים ‘הפרח’. באותה תקופה ניתן היה למצוא פה גם חנות למכשירי כתיבה של הגברת ברכה פרלמוטר ומאוחר יותר גם חנות בשם ‘ויוה – בוטיק לנשים’ .
תחילה, פעלו כאן קיוסקים, מזנונים ומסעדות פועלים. מאוחר יותר היו אלו בתי קפה צדדיים שלא בלטו יתר על המידה, אבל בשנות ה-80 כתובתם של שניים מבתי הקפה המוכרים בעיר, הייתה דיזנגוף 166. הראשון היה ‘קפה שרי’ שהתחיל כבית קפה שכונתי והפך לרשת ששיא תהילתה באמצע שנות ה-90. ואילו השני היה סניף של ‘קפולסקי’ שבאותן שנים הייתה מלכת בתי הקפה בארץ. שבועון ‘כותרת ראשית’ ינואר 1984: “קפולסקי דיזנגוף. שעה של חוויות וטעמים. כל מה שרצית לדעת על העוגות של קפולסקי. הקונדיטוריה הטובה ביותר בישראל מציעה לך יותר מ-200 סוגים של טעמים והנאות. רחוב דיזנגוף 168-166.”
על הקומה אשר במפלס הרחוב חלשה עד שנת 2023 מסעדה מרשת ‘סוסו ובניו’. הסניף ברחוב דיזנגוף נסגר.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
