בית אורנשטיין

בית אורנשטיין – רחוב ישראליס 24, פינת גורדון 48.

שני הבלוקים הצמודים זה לזה, שבמרכזם עובר רחוב דיזנגוף, ואשר נתחמים בין רחוב פרישמן וגורדון מדרום ומצפון ובין פרוג לישראליס ממערב וממזרח, נקראו בשנות ה-30 ‘שכונת פועלי חברת החשמל’. הבית בפינה הצפון מזרחית של השכונה, בחיבור הרחובות גורדון וישראליס נבנה בשנת 1935 עבור האדון שמעון אורנשטיין (מאוית לעתים כארנשטין). אגב, רחוב גורדון נקרא לבסוף על שם המשורר יהודה לייב גורדון, אך באותן שנים כאשר התכנסה ועדת השמות של העירייה, השם שהוצע על-יד חבריה היה ‘רחוב קוצו של יוד’ להנצחת הפואמה המוכרת ביותר של גורדון, אלא שלמרבה האכזבה מקבלי ההחלטות לא היו נועזים דיים והם בחרו להיצמד לחלופה השמרנית יותר.

זהו בית שכונתי, אופייני לבתים שנבנו באזור, בסגנון הבניה הבינלאומי. הוא מתבלט בחזית הצרה יותר, הפונה לרחוב ישראליס ובה מרפסות מעוגלות ומאסיביות. אורנשטיין שהיה בעצמו קבלן בנה את הבניין במטרה להשכיר את הדירות שבו. מסיבות לא ברורות כבר כעבור שנה הוא מוכר את הנכס למרגריטה וליעקב רוזנטל. בני הזוג רוזנטל מבקשים להקים חדר הסקה בבית, אך האישור מתעכב. באפריל 1937 שולח בשמם המהנדס דוד מולדבי מכתב לעירייה: “עליי לסדר מים חמים בבית, ולא – הדיירים יעזבו את הדירות (אחדים כבר עזבו). לכן מבקש אני למהר בכדי לא לגרום לי נזק כספי. בטוח אני שתבינו את מצבי ותאשרו את התכנית לחדר הסקה.”

בתחילת שנות ה-40 נפתח עסק למכירת רהיטים, פסנתרים ועתיקות, אשר חולש על כל קומת הקרקע של ‘בית אורנשטיין’. הבעלים של החנות הוא נתן מקס עמבור. מתוך מודעה בעיתון ‘הארץ’, ספטמבר 1941: “מבקש אתה רהיטים מפוארים בעלי ערך איכותי רב ובכל זאת בזול? בא וראה באולמי המחסן של נתן מקס עמבור. תל-אביב, רחוב גורדון 48. אלא שעמבור זה, למרות שהמכירות עולות יפה, לא מצליח להשיג רישיון מהעירייה, וזאת מכיוון שמדובר באזור מגורים שהמסחר בו אסור. במשך מספר שנים המשיך למכור את מוצריו בחנות ובמקביל התרוצץ בין חדרי העירייה וכתב מכתבים, עד שלבסוף הותש והחליט להעביר את מיקומה של החנות – בשנת 1946 – לרחוב דיזנגוף.

שוב הבית מחליף ידיים: בשנת 1945 הבעלים הוא דב צ’רנוברודה (צור). בשנת 1948 נפתחה במקום המרפדיה של פנחס ברגר שפעלה כאן במשך עשרות שנים. וכעבור חמש שנים זהו יואל שמידט שרוכש את המבנה. שמידט עצמו גר עם משפחתו בקומה הגבוהה של הבית. הוא מבקש להרחיב את שטח הדירה והנימוק שלו לכך מעניין, כפי שמשתקף ממכתב ששלח בנובמבר 1953 לוועדת בניין ערים: “הנני לבקשכם לאשר לי תכנית הגדלת השטח ב-6 מ”ר היות שמשפחתי גדולה ושני בניי גדלו ולא מוסרי שילדה תגור יחד עם הבנים.” אין לדעת אם דווקא הנימוק הזה שכנע את הוועדה. כך או כך, האישור התקבל.

בשנת 1959 דיירים נוספים מבקשים להרחיב את דירתם. ולטר קולקה, אבי המשפחה, משתמש במספר טיעונים כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות, ובהם למשל: “בית המלאכה שלי נמצא בקרבת הבית… אנו מעוניינים ביותר ילדים… אני מדייק בתשלום המסים לעירייה…” ובנוסף, הוא מגייס את קונוסולית הולנד בישראל המצרפת המלצה לבקשה, כמי שמעסיקה את הגברת קולקה כמזכירתה. 

ב-1971 ניתן היה למצוא למרגלות הבית את הסנדלריה של יוסף שיפרמן ומאוחר יותר התמקמה כאן גם המספרה של שנטל קנפו. את הבית ירשה אריאלה שמידט (1995-1947) בתו של יואל, שהוזכרה במכתב כאן למעלה. לאחר שהלכה לעולמה עבר חלק מהנכס לבעלותם של מירב שמידט ושל דורון שמידט. חלק אחר של הנכס נרכש על-ידי חיים ברגר, שהמשיך את העבודה במרפדיה של אביו.

ניתן לשתף את המאמר