בית קיפר – רחוב אמיל זולה 17, פינת שד’ בן-גוריון 32.

שכונת ‘שכנים א’ שבה הוקם בשנת 1935 הבית על פינת הרחובות אמיל זולה וקרן קיימת (לימים שד’ בן-גוריון) השתרעה בין רחוב אד”ם הכהן במזרח, לבין רחוב בן-יהודה במערב, ובין שד’ בן גוריון בדרום, לרחוב ארלוזורוב בצפון. 

זהו בניין שנבנה בסגנון הבינלאומי, בתכנונם של האדריכלים חיים סימה וא. גליק, בהזמנתו של זאב יוסף קיפר שקנה את המגרש זמן קצר קודם לכן מאדם בשם צירל שולמן. מיקומו של הבניין במרחק שתי דקות הליכה מבית-הכנסת ‘המרכזי לצפון’, היה נוח מאד לדייריו. מלבד טקסים דתיים ותפילות, בית הכנסת שימש גם כמקום מפגש חברתי לאנשי השכונה, וגם כמוסד בו נערכו אספות ובו התקבלו החלטות הנוגעות לחיי התושבים. שני בתים מפורסמים נמצאים במרחק של עשרות מטרים מ’בית קיפר’: ‘מלון ירדן‘ ו’בית בן-גוריון’.

לאורך כל שנות קיומו היה זה בית שקט, ללא סערות ונטול דיירים יוצאי דופן. בדרך-כלל התנהלו כאן חיי בורגנות מתונים. באפריל 1944 מפרסמת אחת מדיירות הבניין מודעה בעיתון ‘הארץ’: “מטפלת ופדגוגית מנוסה. מקבלת למשק ביתה המסודר במיוחד תינוקות או ילדים קטנים שזקוקים לטיפול מיוחד, פסיכי או פיסי. לפנות לגברת א. פרנסדורף, רחוב אמיל זולה 17.” מפעם לפעם היא שבה ומפרסמת מודעות דומות. שנתיים מאוחר יותר היא כבר משרבבת תוספת קטנה לנוסח ההודעה: “המלצות ממדרגה ראשונה ע”י רופאי ילדים.”

בעל הבית זאב יוסף קיפר (1975-1908) יליד ורשה, שעלה ארצה עם הוריו כשהיה בן 15. הם גרו בבני-ברק אבל הקימו בתי מסחר ברחוב הרצל בתל-אביב. קיפר נודע בקרב אנשי העיר כמי שניהל במשך 40 שנה, ביחד עם גיסו יוסף הורונצ’יק, את בית הקפה המיתולוגי ‘בלפוריה’, שישב בפסז’ פנסק, ברחוב הרצל 16. הוא עצמו לא גר בבניין ברחוב אמיל זולה 17. זאב יוסף קיפר ואשתו פולה גרו ברחוב הרצל 56, קרוב למקום העבודה. את ‘בית קיפר’ הוא בנה, כפי שהיה נהוג באותם ימים בקרב רבים מהעולים ארצה, אשר החזיקו בידיהם ממון עודף, כהשקעה וכמקור הכנסה משכר הדירה שהתקבל מהדיירים. פולה קיפר נפטרה בשנת 1968. זאב-יוסף התחתן בשנית עם גברת בשם ברכה והוא חי איתה בערוב ימיו ברחוב בלוך. בנו יחידו יעקב, הוא שירש את נכסיו.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.