בית מוּגְרַבִּי

בית מוגרבי – רחוב הרצל 74-72.

משפחת מוגרבי הגיעה ארצה מדמשק בשנת 1925. זאת הייתה משפחת סוחרים מלוכדת ועתירת ממון. אבי המשפחה, שלמה (סלים) מוגרבי, שכבר היה איש קשיש באותה עת והעביר את ניהול בתי המסחר של המשפחה לבניו, ביקש שחמשת ילדיו הבוגרים ובני משפחותיהם יגורו זה לצד זה. הבנים אברהם ויעקב פנו אם כך לאדריכל יוסף ברלין כדי שיתכנן עבור בני המשפחה מבנה בן שלוש קומות, המיועד למגורים בקומותיו העליונות ולמסחר בקומת הקרקע. ברלין ושותפו ריכרד פסובסקי שהיו כבר ידועים בתל-אביב כמי שבנו את ‘בית התאומים‘ ברחוב מזא”ה, החליטו גם כאן לבנות שני מבנים תאומים הצמודים זה לזה, עם שתי כניסות נפרדות.

הבית נבנה ברחוב הרצל, בחלקה הדרומי של שכונת ‘מרכז מסחרי’, מעט דרומית לרחוב וולפסון. מלבד ראשי השבט, שלמה ואשתו לאה, התיישבו בדירות ‘בית מוגרבי’ האחים והאחות: אברהם, רחל, תאופיק-יעקב, מושיק וגמליאל. הדירות היו מרווחות למדי, כשלפחות שלוש מהן היו בנות חמישה חדרים כל-אחת. עד שסיימו לבנות את ביתם, ניהלו בני המשפחה את בית המסחר לבדים שבבעלותם, ברחוב נחלת-בנימין. עם סיום הבניה חנכו מחדש את בית המסחר. עיתון ‘הארץ’ 27 במאי 1927: “ת. את א. מוגרבי, בית מסחר למניפקטורה, מודיעים ללקוחותיהם הנכבדים שמ-9 ביוני עובר בית המסחר אשר ברחוב נחלת-בנימין לבית המסחר הקודם בביתם הפרטי, ברחוב הרצל 72, מול בית חרושת גורלסקי, ורוצים לקוות שהלקוחות יתייחסו גם להבא באמון רב ויבקרו את בית מסחרם. לעונת הקיץ נתקבלו סחורות חדשות מכל המינים.” 

יעקב מוגרבי (1984-1894) היה הפעיל והמוכר מבין האחים. בצד עבודת המסחר בטקסטיל, רכש יעקב מגרשים ברחבי העיר. בין היתר, גם המגרש הסמוך לחיבור הרחובות אלנבי ובן-יהודה היה ברשות המשפחה. על מגרש זה הוקם ב-1928 בית הקולנוע המיתולוגי של תל-אביב, ‘קולנוע מוגרבי’. ככל הנראה היה יעקב שבע-רצון מן העבודה שנעשתה בביתם הפרטי ברחוב הרצל, כי גם את עבודת האדריכלות של בית הקולנוע, הפקיד בידיו של יוסף ברלין.

בבית המסחר של האחים מוגרבי, לפי מה שהם עצמם פרסמו, נמכרו סחורות משי, צמר וצמר אנגלי לחליפות גברים. בשכנות לבית העסק של המשפחה, בהרצל 72, עבד בית מלאכה בשם ‘פרוגרס’ שייצר כיסאות עץ. בהרצל 74 עמדו זו לצד זו חנות רהיטים העשויים מברזל, ‘הפלדה’, בניהולו של אברהם רוזנברג וחנות לנעלי גברים של עמנואל צרפתי. באמצע שנות ה-30 החל לפעול בקומה השניה של הבניין, מועדון ‘תורה ועבודה’ של עולי בוכארה.

שלמה מוגרבי, אבי המשפחה, נפטר בשנת 1944. בני המשפחה עזבו בזה אחר זה את הדירות ברחוב הרצל ועברו לגור בדירות נוחות יותר. את הדירות הפנויות חילקו לדירות קטנות והשכירו אותן. במארס 1948 מתבקש דייר בשם עזרא זמיר לשלם קנס על-כך שהקים חדר שירותים בדירתו ללא רישיון. מן התשובה ששלח לעירייה, ניתן ללמוד על מצב העניינים ששרר באותם ימים בחלק זה של תל-אביב: “עבודתי היא קליעת כסאות קש. כיום, לאחר שרחוב הרצל בחלק שאני גר בו סגור לתנועה משום סכנת יריות, פרנסתי שותקה לגמרי ואין לי אפילו אמצעים כדי כלכלת המשפחה בת 6 נפשות, לרבות ילדים קטנים והורים ישישים בני 85. יתר על כן, עם התחלת המאורעות נאלצתי לקבל אל דירתי את אחי הגדול עם משפחתו. בית הכסא הקיים נמצא במרחק 25 מטר מחדרנו וצריך לרדת במדרגות ,דבר המקשה על ילדים קטנים, בפרט בלילות החורף והגשמים. הדירה שכורה מאת אדון מוגרבי. אין לי כל אמצעים לתשלום קנס כלשהו ואני מבקש לא להתייחס למקרה הנדון בחומרת הדין אלא להתחשב בסיבות שגרמו לכך.”

באמצע שנות ה-50 ניתן היה למצוא כאן חנות בשם ‘שרות דיזל’ לתיקון משאבות, מרססים וצינורות וכן חנות למכירה ולתיקון אופניים. לפי דוח של מהנדס עירוני שביקר בחנות האופניים: “החנות בגודל 10 מ’ x 3.7 מ’. החלק הקדמי משמש כחנות למכירת אופניים וחלקיהם ובחלק האחורי נמצא בית המלאכה.” בכניסה לחדר המדרגות הקים רוכל בשם מנחם לוי דוכן מאולתר למכירת נעלי בית וצעצועים. חלפו מספר שנים וגם חברת ‘אאורה’ – תעשיית בגדי ילדים, פתחה במקום חנות.

אדם בשם נחמן ינובסקי רכש את הנכס ממשפחת מוגרבי בתחילת שנות ה-60. ינובסקי נפטר ב-1971 והוריש את צמד הבניינים הרצל 74-72 לבנותיו. בשנות ה-80 פעלו ב’בית מוגרבי’ חנות רהיטים, חנות לצרכי חשמל, נגריה, מתפרה ובית מסחר לקונפקציה. כיום, כחלק ממתחם המוכר כמרכז למכירת רהיטים, יושבת בקומת הקרקע של הבית החנות ‘סול רהיט’, ולצדה משרד תיווך ושיווק נדל”ן של הדר חזות.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.