בית א. דייויס

בית אדולף דייויס – רחוב נחלת בנימין 39. 

אדולף דייויס היה יהודי אמיד מלונדון שהשקיע ממון רב בעסקי נדל”ן בתל-אביב. הוא זה שגייס את האדריכל יהודה מגידוביץ’ כדי לבנות בשנות ה-20 את אחד המבנים הבולטים בעיר: ‘מלון נורדוי’. על שמו של דייויס גם בית ברחוב נחלת בנימין 9. לאור ההצלחה, הוא שוכר שוב בשנת 1933 את מגידוביץ’ כדי שיבנה עבורו בית שלישי באותו רחוב. בשלב הזה, מגידוביץ’ שהיה אחד משלושת האדריכלים המשפיעים ביותר בתולדות הבניה ההיסטורית בתל-אביב, נטש את הסגנון האקלקטי שבזכותו התפרסם, ועבר לעבוד בסגנון הבינלאומי שהשתלט על הנוף העירוני.

במהלך החודשים בהם נבנה הבניין, התעוררה מתיחות בין מגידוביץ’ שקיבל אישורי בניה פחותים מן הצפוי, לבין דייויס שקיבל הבטחות מפליגות מאדריכל אחר. מגידוביץ’ הכעוס, שהיו לו קשרים ענפים בעירייה, שולח בפברואר 1933 את המכתב הבא: “קיבלתי מכתב מלונדון בשם מר דייויס, שבו הוא מודיע לי שעל ידי זה שמסר לי את עבודת הבניין קלקל לעצמו, היות ולפי ממכתבו של אדריכל גינזבורג היו מרשים לו גם מטר מגבול השכנים, גם 70% של שטח הבניין. הייתה לי כבר שיחה עם מר שיפמן שדחה את הדבר. אני מאמין אמון מוחלט שלא מר שיפמן ולא מישהו אחר בעירייה הבטיח לגינזבורג לאשר דבר שלא מרשים לי. אבל קשה לקליינט שלי הנמצא מרחוק להאמין לי, שהכל זה שקר.הוא מאמין שהדבר אפשרי. מצב כזה הורס את האמון של הקליינטים שלי. אני פונה אליכם בבקשה לכתוב לי את ההכחשה הזו באופן רשמי בכתב! ואם אפשר העתק מהתשובה לשלוח למר דייויס בלונדון. בכבוד גמור ובתודה למפרע.” מר שיפמן, אגב, היה מהנדס העיר באותם ימים.

שנת 1933 הייתה שנה אפלה באירופה. אדולף דייויס מצניע מאותה שנה את שמו הפרטי. כמעט בכל המסמכים הוא מופיע כא. דייויס, ללא השם אדולף. גם ברישומי העירייה, ובכלל זה בשלט שהוצב בכניסה לבניין לאחר שיפוצו, רשומה רק האות א. כמייצגת שמו הפרטי של בעל הבית המקורי. עד שהבית הוקם עמד על המגרש צריף, שגם הוא היה שייך לא. דייויס ואשר שימש כחנות צילום.

הבניין בן שלוש הקומות הוקם על צומת T בקצהו של רחוב קלישר. למעשה, עורפו של המבנה הוא המשכה של הדרך המובילה לרחוב אלנבי, הידועה כסמטת בית השואבה. בתקופה בה הבית הוקם, קומת הקרקע שלו שימשה גם כמעבר ציבורי, דרכו ההולכים והשבים קיצרו את הדרך לרחוב אלנבי ולבית הכנסת ‘מושב זקנים’ שנמצא מעבר לכביש. שעון הקיר הניצב גם כיום מעל דלת הכניסה, ומכוון כלפי ההולכים על המדרכה המזרחית של רחוב נחלת בנימין, הוא העתק של השעון המקורי שהוצמד לקיר כבר בשנת ההקמה של הבית.

מלבד החנויות שנפתחו במעבר בין רחוב קלישר לבין הסמטה, מרבית חדריו של הבניין שימשו עם פתיחתו לבית מלון בשם ‘אספלנדה’, שהייתה לו גם מסעדה. לקראת פסח 1935 פורסמה מודעה בעיתונות: “סדר מסורתי בציבור, בשביל תושבים, אורחים ותיירים הנמצאים בימי החג בתל אביב, ייערך בקפה-מסעדה אספלנדה, בהנהלתו של החזן הראשי המפורסם ליפסיקס מברלין. עריכת הסדר בעברית ובתרגום לגרמנית.” בית-המלון לא שרד את המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-30 והוא נסגר בתחילת שנת 1938. אחד מבתי העסק שפעלו במעבר לאורך שנים, היה סניף של רשת חנויות הבגדים ‘אבג’. 

בשנות ה-40 נפתח כאן המוסד של ‘האפוטרופוס הראשי’. פעילות המוסד התמקדה תחילה תחת הכותרת ‘אפוטרופוס של רכוש האויב’. אחרי מלחמת העולם האפוטרופוס קורא לציבור הפליטים למלא טפסים: “פורסם חוק כללי על ידי הממשלה הצבאית באזור הבריטי בגרמניה, שלפיו אפשר להגיש תביעות להחזרת רכוש. מדובר ברכוש שהוחרם או שבעלותו נשללה מכל אדם בגלל גזעו, לאומיותו, דעותיו הדתיות או המדיניות. כל אדם שנשלל ממנו רכוש כזה יכול להגיש תביעה להחזרתו.”

המבנה שומר בשנת 2017 על-ידי אדריכל יניב פרדו.

ראו בתים נוספים בתל-אביב

ניתן לשתף את המאמר