בֵּית אַלְטְשְׁוּלֶר
בית אלטשולר – רחוב פינסקר 22, פינת ברנשטיין כהן 2.
אברהם אלטשולר ניהל בשנות ה-20 של המאה הקודמת מסעדה קטנה ברחוב אלנבי 53. בקומה שמעל המסעדה נפתח הסניף הראשון של התנועה הרוויזיוניסטית בתל-אביב, ואלטשולר שבעצמו השתייך לתנועה, שמח לארח את הפעילים במסעדה שלו. כעבור שנים, התגאה בכך שמיד לאחר שז’בוטינסקי קרא ממרפסת הקומה השניה אל קהל אוהדיו “שלום תל-אביב, תכלת לבן”, ירד לסעוד את לבו במסעדה.
המסעדה של אלטשולר נחלה הצלחה. בשנת 1932 רכש מגרש ברחוב פינסקר על אדמת זמריה-ברסקי (דרומית לשכונת ‘נורדיה’), כדי לבנות עליו בניין אשר ישמש בין היתר, לבית אוכל נרחב יותר. כעבור שלוש שנים שכר את שירותיה של ג’ניה אוורבוך, שהייתה באותה תקופה הכוכבת הזוהרת של עולם האדריכלות. במקביל לעבודה על תכנון הבית הזה, עבדה אוורבוך על הפרוייקט העצום של הקמת כיכר צינה דיזנגוף. היכולת של אלטשולר להשתמש בשירותי המשרד של ג’ניה אוורבוך מעידה על מצבו הכלכלי האיתן.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב פינסקר, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית אלטשולר.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב פינסקר, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית אלטשולר.
ביוני 1936 מתפרסמות מודעות בעיתונות: “בביתי ההולך ונבנה בפינת הרחובות פינסקר 22 ורחוב ברנשטיין כהן, ישנה אפשרות להתאים את הקומה השנייה והשלישית, המכילות ביחד 14 חדרים ושני חדרי מדרגות לחזית, לצרכי משרדים של מוסדות שונים.” את בית האוכל המרווח שפתח בבניין, כינה בעל הבית בפשטות: ‘קפה אלטשולר’. המקום השתרע על-פני הקומה הראשונה והפך גם לאולם לכנסים ולאירועים. מרים, בתו של אברהם, ערכה את טקס כלולותיה בשנת 1938, ב’קפה אלטשולר’. בקומת הקרקע פעלה חנות פירות וירקות, ולצדה מכולת.
למרות הכוונה להשכיר את דירות המבנה לצרכי מסחר ומשרדים, לבסוף הושכרו חלק מהדירות למטרת מגורים. אחד הדיירים בבניין היה יעקב שטולצנברג, ממקימי קולנוע ‘מוגרבי’ ששכן במרחק קצר מהבית. בתחילת שנות ה-40 הפך ‘קפה אלטשולר’ ל’קלוב הפולני’. עיתון ‘המשקיף’ אפריל 1941: “ביום א יערך בקלוב הפולני ברחוב פינסקר 22, קונצרט של תזמורת נשים בניצוח הגברת יאסי. אזרחי העיר מוזמנים לבוא בהמוניהם לקפה הזול והנוח.” אבל גורלו של הקלוב לא שפר עליו ובשנת 1942 השתנה ל’גילה-בר’.
באמצע שנות ה-40 רכש אדם בשם גיאורג פוצרט את בית העסק והפך אותו למעין מועדון המשלב מופעים ושתיית משקאות חריפים. שם המקום הוסב, והפעם נקרא ‘עדן-בר’, אשר באופן חריג יחסית לתקופה, היה פתוח עד שעה 01:00 בלילה. מתוך מודעת פירסום בעיתון הארץ מדצמבר 1951: “עדן בר, תל-אביב, ריקוד לאור נרות, תזמורת פילו, ארוחות לתיירים, פתוח עד 1 אחר חצות.”
אברהם אלטשולר נפטר בשנת 1949 והוריש את הבית לילדיו, רעיה, מרים וגמליאל. באותה עת הוקצו ארבע דירות למשפחות שגרו במקום בדמי שכירות. באוגוסט 1969 התאגדו הדיירים והתלוננו כנגד המסעדה שעבדה במקום בתקופה ההיא: “בעניין המסעדה שנפתחה בבית הנ”ל. במסעדה הזאת וכן בצריף העומד בחצר הוכנסו מכונות למיזוג אוויר, מקררים גדולים, וכן מכונת סודה שהמנוע שלה הותקן על התקרה. המנועים גורמים לרעש רב ומרעידים את קירות הבית ומונעים מנוחת השכנים בכל ימות השבוע מהבוקר עד לשעה מאוחרת בלילה כולל ליל שבת.” לא ננקטו שום אמצעים נגד המסעדה אבל בשנת 1972 היא נמכרה.
את מסורת בתי האוכל ב’בית אלטשולר’ המשיכה בשנות ה-70 מסעדת ‘לה קורון’. כעבור עשר שנים החליפה אותה המסעדה עם השם היומרני: ‘לה קופול’ (כשמה של אחת המסעדות הוותיקות והמפורסמות בפריז): “מסעדה צרפתית, בסטנדרטים יוקרתיים ובמחירים השווים לכל נפש” כדבריהם.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
