בֵּית גֵּצֶל-שַׁפִּירָא
בית גצל-שפירא – סמטה פלונית 7.
שתי סמטאות יוצאות בהיחבא מתוך רחוב קינג ג’ורג’, בין רחוב העבודה לרחוב רש”י. האחת שמה ‘סמטה אלמונית’, ואילו השניה, היפה והציורית מבין השתיים, שמה ‘סמטה פלונית’. בקצה הסמטה שאורכה מקצה לקצה, 60 מ’ בלבד, נמצא הבית שלפתחו פסל האריה, וכתובתו: סמטה פלונית 7. זהו אחד מבתי ‘גצל-שפירא’ – אחד ומיוחד.
כך מתאר את הבית העיתונאי צבי אילן, בכתבה מנובמבר 1980 בעיתון ‘דבר’:
הבניה נעשתה בעיצוב נאה ובחומרים מעולים – החלונות, התריסים והדלתות, המרפסות ומעקי-הברזל, המדרגות המסוגננות, הכל נעשה ברחבות וביופי רומנטי. בית הפרסה קושט במיוחד – במרכז הפרסה הוקם פסל של אריה גדול, פעור פה עם נורות חשמל בעיניו.
מאיר גצל-שפירא שהקים את שתי הסמטאות ובנה את הבתים שלאורכן, היה יהודי עשיר שעלה ארצה מהעיר דטרויט בארה”ב בתחילת שנות ה-20, כשכבר היה בן 42. בארץ הוא הכיר את סוניה שהייתה צעירה ממנו בכ-20 שנה, והתאהב בה. על שמה של סוניה גצל-שפירא פעל בסמטה פלונית אחד מבתי הקפה האהובים באזור זה של תל-אביב.
מאיר וסוניה נישאו והקימו משפחה, אם כי היחסים ביניהם ידעו משברים ופרידות. על-פי המסופר מאיר עשה ככל יכולתו כדי שאשתו לא תעזוב את הבית. בין היתר מספרים שגצל-שפירא מתח מעין מדרכה עשויה קרשים מהסמטה ועד חוף הים, כדי שסוניה לא תלכלך רגליה בחול.
בסרטון זה ניתן לראות את סמטה פלונית ואת בתי גצל שפירא, וכן את פסל האריה המפורסם.
בסרטון זה ניתן לראות את סמטה פלונית ואת בתי גצל שפירא, וכן את פסל האריה המפורסם.
בתי גצל-שפירא נבנו במהלך שנות ה-20, כשהבית בסמטה פלונית 7 הוקם בשנת 1922. לא נותרו מסמכים המעידים על תכניות הבניה, אך על-פי הסגנון הייחודי לבית, מייחסים את עבודת האדריכלות ליוסף מינור, שתיכנן גם את ‘בית ביאליק‘. גצל-שפירא היה מעורב בעסקאות נדל”ן מרובות. הוא זה שהקים את ‘שכונת שפירא’ בדרום העיר והוא גם קנה ומכר בתים באזור הרחובות קינג-ג’ורג’ ואלנבי. מאוחר יותר הרחיב את עסקיו ורכש שטח אדמה בסמוך למנזר השתקנים בלטרון. העיתונאית ענת טל-שיר כותבת במוסף ‘7 ימים’ של ‘ידיעות אחרונות’, במאי 1993:
מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות אמיד, קנה בשנות ה-20 וה-30 מאות דונמים. תחילה קנה מגרשים בסמוך לחוף תל-אביב, פיצל לחלקות קטנות ומכר, ורכש גם שטח גדול באזור סלמה, שקיבל את השם שכונת שפירא. את הקרקעות קנה שפירא תמיד הרחק מהמרכז, במחירים נמוכים, ואת הרווחים עשה ממכירתן כעבור זמן-מה.
את פסל האריה המפורסם, פרי עבודתו של האמן יעקב גורדון, הציבו בכניסה לבניין. גם זה על-פי האגדה כדי לרצות ולהרשים את סוניה, אשתו של מאיר. הפסל הונצח על עטיפת התקליט של אריק איינשטיין ויוני רכטר ‘הייתי פעם ילד’. שבתי טבת, בספרו ‘יומנים מאתמול’ מספר כיצד היה הולך בילדותו ללמוד פסנתר אצל מורתו, אשר גרה בסמטה פלונית מספר 7: “השיעור הראשון נחרת בזכרוני. הדירה והאולפן של הגב’ מניוסה היו בקומת הקרקע, באגף השמאלי של מבנה דו-קומתי מעוגל כקשת, שהיה תחילתה של סמטה ששמה פלונית. במרכז הקשת ניצב, על כן שגובהו מטר, אריה ענק, לועו הפעור אדום ועיניו הצהובות מנצנצות. זיהיתיו מיד לפי הציורים שבספרי ורגלי דבקו לקרקע. לא ברחתי מחשש שמא ידלוק אחרי.”
בני המשפחה ידעו הרפתקאות ומצבם הכלכלי עלה וירד על-פי ערך הקרקעות, אבל נתן שפירא, בנו ויורש נכסיו של מאיר, לא ויתר על הבית בסמטה פלונית, והיה בעליו עוד עשרות רבות של שנים.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
פסל האריה בחזית הבית, שנת 1926. הצילום באדיבות ד”ר ענת נבות, בתה של חנה אריון, מחברת הספר “חותמה של המדינה שבדרך” (הוצאת כרמל 2010), ונכדתם של טובה ומשה בלימן (הדס) שהבית בסמטה פלונית 7, היה מקום מגוריהם הראשון בתל-אביב. משה בלימן נראה בצילום הישן כשהוא עומד ראשון משמאל, עם חולצה לבנה ושלייקס.
הצילום משנת 1926, באדיבות ד”ר ענת נבות, בתה של חנה אריון.
זכרונות מבית גצל-שפירא
בספרה של חנה אריון מתוארים בשפה עשירה, תנאי המגורים ב’בית גצל-שפירא’: “…באלבום התמונות המשפחתי ניבט אלי צילום ישן, משנת 1926. באותו מקום, ליד אותו פסל האריה, עומדים אבי וקבוצת פועלים. ביניהם, ידידיו של אבא מאותה עיירה בפולין. הם נראים לבושים בחולצות כהות, יפות – ואבא, לעומתם, נראה כ”עולה חדש“ – פניו נפולות, רזות, נדמה לי שאינו מגולח, לבוש חולצה לבנה. חבריו, צעירים ממנו בכמה שנים, עדיין רווקים. אבא הגיע לארץ עם אישה ושני ילדים קטנים. רק לפני מספר שבועות הגענו לארץ וכאן התגוררנו – על גגו של הבניין היפה הזה בדירת חדר ומטבח. משפחה בת חמש נפשות (סבא גר אתנו). לקראת הלילה הכניסו מיטה בשביל הסבא ובבוקר היו מוציאים אותה. לגג הבניין לא היה מעקה והורינו היו חרדים מאוד לשלומנו. כל הבתים האלה נבנו בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים. בנה אותם זליג מאיר שפירא, יהודי ציוני עשיר, שהגיע עם משפחתו מארצות־הברית. הוא קנה את אדמת המקום הזה ובנה דירות להשכרה. הודות לו ובזכותה של דודתי חוה, שעבדה בביתו כעוזרת בית והתיידדה עם אשתו סוניה – ידידות שנמשכה שנים רבות – קיבלנו את דירת הגג. זה היה ביתנו הראשון בארץ. ממקום זה, החלו הורי לבנות את חייהם.”
