בית מיטלמן
בית מיטלמן – רחוב בן-יהודה 120.
זאב הלר מוכר בעיקר בזכות שני מבנים עליהם הוא חתום כאדריכל: ‘בית הגל‘ שנמצא ממש מול דיזנגוף סנטר ו’בית ברונו‘ שברחוב שטראוס, אבל גם הבית הזה ברחוב בן-יהודה 120, אותו תיכנן עבור משפחת מיטלמן, ראוי להיכלל ברשימת העבודות הבולטות שיצר, מהיפות והחשובות באדריכלות הבינלאומית של שנות ה-30 בעיר תל-אביב. הלר, כמו אסתר לבית הלברשטם ואברהם מיטלמן (1945-1875), הגיע ארצה מהעיר הגרמנית לייפציג, במסגרת העלייה החמישית – “עליית הייקים”. משפחת מיטלמן עלתה ארצה עם שלושה ילדים בוגרים: הנס-נורברט הבכור, יעקב וסטפניה-חנה.
את הבית הקימו בתחומי אדמת ‘ברסקי אבו חסירה’, מזרחית ל’שכונת כרמיה’ (הרחובות רופין וארנון) על מגרש שהיה שייך עד אז לאדם בשם ברוך בייגלמן. לפי מפת תל-אביב, משנת 1936, ניתן לראות כי המגרשים הנמצאים צפונית ל’בית מיטלמן’ עדיין ריקים, ולמעשה בין הבית ועד שדרות קרן קיימת עמד רק בניין אחד. על הניירת ועל הרישיונות חתום דווקא יעקב מיטלמן, למרות שאביו הוא שמימן את הפרוייקט. מלכתחילה הבית ששימש בעיקר למגורי דיירים בשכירות, וכמובן גם למגורי בני המשפחה, נבנה ברמה גבוהה יחסית לתקופה, עם הסקה מרכזית ועם אספקת מים חמים באופן רציף. לאחר שניתן אישור לחדר מכונות על גג המבנה, פעלה כאן גם ‘מעליה’ כפי שכינו אז את המעלית. על השאלה: כמה זמן נמשכה העבודה על בניין כזה באותם ימים? ניתנת תשובה פשוטה: תחילת העבודות ביולי 1934, הבניין מוכן לאיכלוס ביוני 1935.
ד”ר יעקב מיטלמן שהוסמך כעורך דין בשנת 1939, ניהל את ענייני הבניין ביד רמה, ומדי פעם אף התעמת עם שוכרי הדירות. ב-1942 תבע את אחד הדיירים על כך שלא פינה את הדירה לכשהתבקש, אלא שהוא הפסיד במשפט. הסתבר שמיטלמן החתים את האיש, רודולף ארטנשטיין שמו, על מסמך נפרד מן החוזה הסטנדרטי שהיה מקובל גם על בתי המשפט. לפי המסמך מיטלמן היה רשאי, בחריגה מהרשום בחוזה, להוציא את הדייר מדירתו בהודעה מוקדמת. היום, זה נשמע מובן מאליו, אבל בשנות ה-30 בתי המשפט היו ערים לזכויות השוכרים. בפסק הדין קובע השופט קנטרוביץ’: “לסעיף (זה שעליו הוחתם הדייר) אין כל ערך. אין אדם רשאי לחוקק חוקים לעצמו שיהיו בניגוד לחוקי המדינה! ולא יהיה זה לטובת הציבור אם תהיה אפשרות להכריח דיירים לחתום על הסכם כזה.”
ככל שנקפו השנים הגיעו האחים למסקנה כי מוטב להם להסב את הבניין מייעודו המקורי ולהפוך אותו לבית-מלון. ייתכן שהתקנאו בהצלחתו היחסית של ‘מלון ירדן‘ שנמצא 150 מטר צפונית אליהם. הם אף קיבלו רישיון להקמת בית מלון “מדרגה ג” (שלושה כוכבים) בקומת הקרקע, אבל כוונתם הייתה להפוך את הבניין כולו לבית מלון. בנושא זה דווקא האחות סטפניה היא שהייתה פעילה. במארס 1949 היא שולחת מכתב לעירייה:
“אנו מבקשים את כבודו להרשות לנו בניין של קומה ד’ מלאה על הבית שלנו הנמצא ברחוב בן יהודה 120 כדי לסדר בקומה הזו חדרים מרוהטים בשביל אורחי מלון ותיירים. בדרך כלל חושבים אנחנו להפוך את כל הבית במשך הזמן לבית מלון ולפי תמונת הבית רואים שיש לו גינה רחבה בחזית המורמת לגבי הרחוב, שנותנת אפשרות לאורחי המלון להשתמש בו. חוץ מזה ברצוננו להדגיש שהבית נמצא בדיוק מול רחוב ישורון. אנו מבקשים לאשר את בקשתנו גם בגלל חוסר מלונים בעירנו ובגלל התיירות הגדולה שמצפים לה. בכבוד רב בשם חברת אמיטס בע”מ וסטפניה חנה קוטין.”
העניינים לא הסתדרו לפי הצפוי. כך או כך, יעקב נקלע לעימות בלתי נעים עם דייריו הוותיקים ביותר, ציפורה ויצחק מילבאור שהתנגדו לשינוי שביקש לעשות בחלק המבנה הקרוב לדירתם. יעקב מיטלמן ששלט בעברית, אנגלית וגרמנית, התפרנס בין היתר גם מעבודות תרגום. מפעם לפעם הוא כתב מכתבים למערכות העיתונים. שניים מהמכתבים המעניינים פרי עטו שהתפרסמו, מובאים כאן. הראשון מלמד על התסכול שחש בכל הנוגע לקבלת החלטות של הרשויות. מכתב למערכת עיתון ‘הארץ’, מארס 1960:
משום מה הרשתה העירייה להקים בפינת הרחובות גורדון ובן-יהודה בניין מגורים נוסף של 10 קומות. בעוד סתם אדם אינו רשאי לבנות יותר מ-3, 4 או 5 קומות – וגם בגבולות אלה יש אפליות בלתי מובנות – מסוגלים אנשים ומוסדות מסוימים לקבל מהעיריות רישיונות לבנות עד 10 קומות ומתקבל הרושם המדכא כי מידת הבניינים בארצנו היא כמידת היחסים הטובים השוררים בין בוניהם לשלטונות.
המכתב השני מלמד על גישתו הליברלית והמודרנית. ‘מעריב’, יולי 1964:
אחרי חורבן בית המקדש הפסידו הכוהנים למעשה את מרבית הזכויות שהיו להם לפני כן, חוץ מברכת כוהנים בבית הכנסת ופדיון הבן. כלום לא תוכל הרבנות למצוא דרך חוקית המאפשרת לכהן לוותר על הכהונה ולשאת לאישה את מי שליבו חפץ? (גם אם מדובר באשה גרושה). נדמה לי כי הגיעה השעה לפעול בכיוון זה.
אם המשפחה, אסתר מיטלמן, המשיכה לגור בבניין עד שנפטרה בשנת 1959. יעקב עוד החזיק משרד במקום, אבל האחים ומשפחותיהם עברו לגור בכתובות אחרות: הנס-נורברט גר בהרצליה, יעקב עבר לגור ברחוב צייטלין, ואילו האחות סטפניה גרה בגדרה. אחר-כך נכדתה של אסתר, יהודית צביון, גרה בדירת הסבתא. בשנת 1974 הבניין נרכש על-ידי יבואן ומשווק הטקסטיל, אריה נריה אליוף. לאחר הרכישה התמקמו בקומה אשר במפלס הרחוב מספר בתי עסק. הבולטים שבהם היו: ‘רהיטי בן-יהודה’ וכן ‘יאיר דורם – הנדסת תאורה’.
לב מיטלמן מוסיף עדות אישית: אברהם מיטלמן מלייפציג הוא דוד של סבא שלי חיים מיטלמן, אחיו של אליעזר מיטלמן, הסבא רבא שלי. הם היו 12 אחים. את הנס מיטלמן שהיה לו בית הארחה מיטלמן בהרצליה פיתוח הספקתי להכיר בשנות ה 70 כשבאנו ארצה, הבן של הנס מיטלמן (נכד של אברהם מיטלמן) היה אצלנו בחתונה בשנת 1992 ומאז לא היה קשר. הבת של אברהם מיטלמן, סטפניה חנה קוטין התגוררה בגדרה (בעקבות בעלה קוטין, מראשוני גדרה). על שמם יש רחוב סימטת קוטין בגדרה.
מיכל שרון מספרת: אני הנינה של אסתר מיטלמן, הנכדה של סטפי קוטין, גדלתי בבניין זה. אמא שלי, יהודית צביון גרה בדירה של סבתה אסתר מיטלמן כל חייה הבוגרים, בהתחלה יחד עם הסבתא ואחר-כך נשארה בדירה זו עד שנת 2004. שם נישאה למרדכי צביון, ושם גדלנו אחי אסף צביון ואני.
מסעדת מאכלי הים ‘שאראק’ שפעלה ב’בית מיטלמן’ נסגרה לדאבון לבם של אוהדיה, בקיץ 2023.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
