בֵּית שִׁיק
בית שיק – רחוב בוגרשוב 1, פינת רחוב הירקון 90.
בית מלבני בן קומה אחת נבנה כאן כבר בשנת 1926 עבור רחל ומשה שפר. משפחת שפר מכרה את המגרש למשפחת שיק, שבאמצע שנות ה-30 בנתה על יסודותיו של הבית הישן את הבניין הנוכחי. תחילה יועד המבנה למגורים בלבד, אלא ששנתיים מאוחר יותר התקבלו רישיונות לפתוח מסעדה, או בית-קפה, בקומת הקרקע. אלו היו שנים של משבר כלכלי. רבים מבתי העסק בעיר נסגרו, וכך יצא שבית קפה אחד החליף את משנהו ברחוב הירקון 90: ‘קפה דניאלי’, ‘קפה רביב’, ‘קפה לוקסור’, ‘קפה פרנסיס’… עד שב-1948 נפתח כאן ‘קפה דליה’ שבמשך עשרות שנים היה לחלק מהנוף של רחוב הירקון ולמוקד מרכזי בחיי הפנאי של העיר.
שמואל שיק ואסתר לבית נאמן התחתנו בספטמבר 1928. מיד לאחר נישואיהם הם גרו בדמי שכירות בבית המלבני של משפחת שפר, ושם גם נולד בנם דני. אסתר (1978-1906) היא בתם של שרה ואבא נאמן, מהאבות המייסדים של העיר תל-אביב. בשנת 1935 תכנן המהנדס אברהם כבירי עבור משפחת שיק, בניין אופייני לסגנון הבינלאומי שהיה מקובל באותו עשור. זהו מבנה פשוט עם קווים נקיים. בקומות המגורים בולטות מרפסות הפונות לכיוון הים. שנים ספורות לאחר הקמתו של ‘בית שיק’ נחנך בינו לבין רצועת החוף ‘גן לונדון’, שהבטיח לדיירי הבית תצפית פתוחה ונרחבת אל הים התיכון. אמנם בתחילת שנות ה-2000 הוסב ייעודו המקורי של הגן ותחתיו נבנה חניון, אבל הנוף הנפלא הנשקף מן הבית, נותר חופשי מבטון.
בקומה א’ גרו עד סוף שנות ה-60 פייבל וברינה גרינגרד. ילדיהם הבוגרים יהודה ואילה, נשארו בבית עד שהתחתנו ועברו לגור בדירות משלהם. בקומה ב’ השתכנו בני משפחת שיק. שמואל שיק שעלה ארצה מפולין, היה מורה להתעמלות ב’גימנסיה הרצליה’. אסתר הייתה פעילה בארגון נשות אורט, ואילו הבן דני, כפי שסיפר בעצמו לאתר ‘מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי’, החל לצלם ולתעד עם מצלמה שקיבל במתנה מאחד מדודיו, כבר כשהיה בן 5. לימים, הפך דני שיק לעורך סרטים ולדמות מפתח בתעשיית הקולנוע. הוא נשאר לגור בבית ברחוב הירקון כל חייו. בקומת הגג התחלפו לא מעט דיירים לאורך השנים ובהם גם האדריכל ישראל גודוביץ, העיתונאי אהרון שמי, ואורלי שבתאי, בתו של הסופר יעקב שבתאי
ביוני 1948, פחות מחודש לאחר הכרזת המדינה ובעיצומה של מלחמת השחרור, מתפרסמות מודעות של ‘קפה דליה’ בעיתונות היומית:
הפתיחה הייתה בקיץ והקפה נחל הצלחה כבר בראשית דרכו, אבל עם בא חודשי החורף נאלצו בעליו להתמודד עם סוגיה שהעסיקה דורות של בעלי בתי-קפה בתל-אביב – סגירת המרפסות. כך הם כותבים במכתב בקשה לעירייה (אוקטובר 1948): “המרפסת הנ”ל שהיא יסוד בקיום עסקנו בגלל הפרספקטיבה מסביבה, פונה בכל אורכה אל צד הים. אי ניצולה בזמן ימי הגשמים מקטין לחצי את שטח בית הקפה ולא נותן לנו אפשרות לקיימו. על ידי סגירת המרפסת יש באפשרותנו להחזיק את הקפה במצב הנוכחי, לטובתנו ולטובת האורחים והתיירים שבסביבת המקום.”
בשנות ה-60, לאחר עבודות שיפוץ, התרחב בית הקפה גם לאזור החצר, למורת רוחם של הדיירים. באותן שנים התמקמה בחזית הפונה לרחוב בוגרשוב תחנת המוניות ‘הירקון-בוגרשוב’. על המגרש הצמוד – הירקון 90 א, התנהלו במקביל, במשך שנים ארוכות, מלון ‘ארמון’ והמסעדה שבתחומיו.
בכתבה בעיתון ‘מעריב’ מתאריך 3 בינואר 1975 מתארת העיתונאית נורית ברצקי את מצבו העגום של רחוב הירקון באותן שנים. בין היתר היא כותבת: “בחלונות הראווה בהם מסומנים המחירים בדולרים יש שפע של תכשיטים עתיקים וחדשים, אבל בחנויות אין תנועה. מסעדות השירות העצמי ריקות. רק במרפסת של קפה דליה יושבים הקליינטים הקבועים וקוראים בשקיקה עיתונות גרמנית, הונגרית ופולנית. מידי פעם מציצים אל הים ונאנחים.”
איש העסקים דוד שכטר רכש את הבעלות על ‘קפה דליה’ בסוף שנות ה-70, אבל החליט כעבור זמן להפוך את המקום לסניף של מסעדת הבשרים ‘אל גאוצ’ו’ ומאוחר יותר שוב שינה את טעמו ופתח מסעדה איטלקית בשם ‘לאונרדו’. כיום, ניתן למצוא בקומה בה ישבו בתי הקפה והמסעדות, את המספרה ‘גל פוני’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
בסרטון זה מצולמים שלושת הבתים ההיסטוריים הניצבים בשכנות זה לזה, ברחוב הירקון בתל-אביב: בית משה פרץ, בית רייספלד ובית שיק.
בסרטון זה מצולמים שלושת הבתים ההיסטוריים הניצבים בשכנות זה לזה, ברחוב הירקון בתל-אביב: בית משה פרץ, בית רייספלד ובית שיק.
