בית אליאבזון

בית אליאבזון – רחוב הרצל 6, פינת שדרות רוטשילד 7.

רבים מבין מייסדיה של העיר תל-אביב הפכו ברבות השנים לדמויות היסטוריות מוכרות. הם נודעו כמחנכים, כאנשי רוח, כמנהיגי ציבור, כסוחרים גדולים, או כקבלנים ובוני הארץ. רק מעט מתוך 66 המשפחות המייסדות נותרו בצל ושמם נשכח כמעט. ומתוכם, הצנועים שבצנועים, היו בלהה ויהושע אליאבזון שהתיישבו בשנת 1909, עם הקמתה של שכונת ‘אחוזת בית‘, בבית קטן ברחוב הרצל, פינת שדרות רוטשילד. השניים היגרו מליטא ליוהנסבורג בסוף המאה ה-19 ועלו לארץ-ישראל בשנת 1905 עם שלושת ילדיהם: יצחק-אריה, חיה ומשה-טוביה. בן נוסף, אליהו-צבי, נשאר בדרום אפריקה.

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה גורשו מהעיר כל תושבי תל-אביב היהודים שלא הייתה להם נתינות עותמנית. עקב כך החליטה משפחת אליאבזון להגר לארה”ב. רק הבן יצחק-אריה שבחר להתעתמן, נשאר בארץ. בלהה ויהושע נפטרו כעבור שנים לא רבות בניו-יורק. הבית עבר אם כך לרשותו של יצחק-אריה (1939-1885) ושל אשתו רחל, לבית גרבר, שעלתה ארצה מבלארוס עם אחיה ירחמיאל, במסגרת העליה השניה. אליאבזון שהיה במקצועו צורף התקשה להתפרנס מיגיע כפיו. לקראת סוף שנות ה-20 עזב עם משפחתו את הבית ושכר דירה ברחוב נחמני. את חדרי הבית ברחוב הרצל הסבו לחנויות והשכירו אותן. אחד השוכרים היה יוסף עירוני שהחזיק במקום חנות צילומים והגדלת תמונות, תחת השם ‘פוטוטכניקה’. השני היה צבי סטימצקי, בעליו של בית מסחר לספרים. צבי הוא אחיו למחצה של יחזקאל סטימצקי, מייסד רשת חנויות הספרים ‘סטימצקי’.

מצבו הכלכלי של אליאבזון משתקף מתוך מכתב שנשלח לעירייה במאי 1929, בתגובה לדרישה שיבצע תיקונים נחוצים במבנה: “אמנם הבטחתי לגמור את התיקון במשך השנה, אבל לדאבוני אינני יכול לגשת כעת לגמור את התיקונים, מפני שבניין החנות ותיקון החנות השניה עלה לי הרבה יותר ממה שחשבתי ונכנסתי בסבך החובות.” ב-1933 גמלה בליבו ההחלטה להרוס את הבית הישן ולהקים בניין חדש. זאת הייתה תקופה בה העיר גדלה בקצב מזורז ונוצר צורך דחוף בשטחי מסחר. אז החלו לצוץ בנייני המשרדים המוכרים של תל-אביב בזה אחר זה: ‘בית פולישוק‘, ‘בית הדר‘, ‘בית בנין‘ וכן הלאה. ראה אליאבזון שזאת המגמה, והצטרף אליה בקנה מידה המותאם למידותיו הצרות.

הבית החדש שנבנה על חורבותיו של בית המייסדים משנת 1909, תוכנן על-ידי המהנדסים כשדן ושמשוני, בסגנון הבינלאומי. על תעודת הגמר, עם סיום הבניה, נרשם כי הבית מכיל 4 חנויות ו-13 משרדים. ראשונים להיכנס למשרדים עם חנוכת המבנה החדש היו אנשי חברת ‘אשקעה’ שהגדירו עצמם כ”חברת מניות”. ב-1 במארס 1934 נפתחה חנות ‘ש.ארליך’ – “אריגים מובחרים לגברות”. בצמוד לחנות האריגים פעל סניף קטן של הבנק הירושלמי ‘בנק שלמה המלך’. בחזית הפונה לכיוון רחוב הרצל, במפלס הרחוב, ניתן היה למצוא את בית הקפה של יהודה זוננשיין. ברישיון העסק של זוננשיין נרשם: “מכירת קפה ובשר מעושן”.

לאחר שיצחק אריה אליאבזון נפטר בשנת 1939, נכתב עליו בעיתון ‘המשקיף’: “הוא היה החיל האלמוני. אנשים כמוהו אינם מופיעים בשום מקום בראש, אבל בלעדיו וכדומה לו, אי אפשר לייסד ולייצר שום דבר.” הטיפול בבית עבר לידיה של האלמנה רחל אליאבזון לזמן מה, אבל כבר בתחילת שנות ה-40 רוכשים את הנכס משה ליבר ואחותו לאה קירש, והם אלו שמרחיבים את הבניין ומוסיפים לו קומה שלישית וכן עליית גג. אביהם של משה ולאה, ישראל ליבר, היה המייסד של מפעל השוקולד והקקאו הנודע, ‘ליבר’. 

ב-1950 עברו משרדי המזכירות והגזברות של תנועת ‘החרות’ לכתובתם החדשה בשדרות רוטשילד 7. חמש שנים אחר-כך גם משרדי בית החרושת לגומי ופלסטיקה של קיבוץ העוגן התמקמו בקומה ג’ של הבניין. בסוף שנות ה-50 נפתח כאן סניף של אחת מחנויות הבגדים ‘אתא’ ששיווקה בסניף זה את מוצריה של החברה הממשלתית ‘משכית’, בניהולה של רות דיין.

בשנות ה-80 הבית נמכר לחברת ‘אפריקה ישראל נכסים’ שהחזיקה בו עד יוני 2006, אז עבר ‘בית אליאבזון’ לרשות הרפובליקה של צרפת, כפי שזה פורסם בעיתון ‘גלובס’, ב-9 במארס 2006: “אפריקה-ישראל מכרה את בית אליאבזון ברחוב רוטשילד 7 בת”א לשגרירות הצרפתית, תמורת 4 מיליון דולר. אפריקה-ישראל השקיעה בתקופה האחרונה בשיפוץ ושימור הבניין 1.5 מיליון דולר. בית אליאבזון, שנבנה בשנות ה-30, כולל 1,700 מ”ר, ב-4 קומות, קומה מסחרית ומעליה, שלוש קומות משרדים. השגרירות הצרפתית רכשה את הבניין עבור מחלקת התרבות שלה. הבניין ישמש את המכון הצרפתי, אשר יעביר קורסים שונים בצרפתית העוסקים בין היתר בשיתוף הפעולה שבין ישראל וצרפת.” 

תחקיר וכתיבה: חגי להב.