גְּרוּזֶנְבֵּרְג 21
בית-הכנסת ‘ירושלים’ שהפך לבית מגורים – רחוב גרוזנברג 21.
בית-הכנסת האשכנזי ‘ירושלים’ הוקם בשנת 1922 בתכנונו של האדריכל אלכסנדר אוליצקי. המבנה שכן במיקום מרכזי בסמוך ל’גימנסיה הרצליה’ ובמרחק קצר מאד מרחוב נחלת בנימין, שהיה הרחוב המסחרי של הישוב המתפתח. בית-הכנסת שימש מקום מפגש דתי לתושבי ‘אחוזת בית‘ ולתושבי שכונת ‘נחלת בנימין’.
בדומה לבתי התושבים האחרים שנבנו באותה תקופה, גם הוא נבנה במקורו כמבנה חד קומתי, מוגבה ממפלס הרחוב וקרוב לגבול המגרש הגובל עם הרחוב. רק כעבור ארבע שנים נוספה קומה שניה. קומת הקרקע שימשה את המתפללים בבית הכנסת. היא חולקה לאולם מרכזי בו התנהלו התפילות ולשני חדרים צדדיים, האחד שימש כעזרת-נשים, והשני כחדרו של שמש בית הכנסת.
הקומה העליונה הוקצתה למגורים. יעקב ושושנה מזרחי, וכן רחמים, אחיו של יעקב, ואשתו כוכבה, שהיו בעלי הנכס, גרו בדירות גדולות יחסית, ולידם גרו בשכירות שתי משפחות נוספות. הגישה לקומה ב’ נעשתה באמצעות מדרגות חיצוניות. יעקב מזרחי היה פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית, והבית נוצל כמקום מפגש לאנשי התנועה במהלך שנות ה-30.
לא נותרו עדויות מצולמות ראויות המאפשרות בחינה מדוקדקת של הבית, אבל נראה שבניין המגורים הנוכחי שוחזר בזיקה חלקית לבית המקורי. בשנות ה-50 לאחר שנקנה על-ידי חברת ‘שיכון עממי’ שונה ייעודו של המבנה והוא הלך והתפורר בשל תחזוקה לקויה עד שהוכרז כמבנה מסוכן. מאוחר יותר כילתה אותו שריפה שפרצה במקום.
על מיעוט המתפללים וירידת קרנו של בית-הכנסת, שידע ימי זוהר בהם בני המצווה בעיר העדיפו לעלות לתורה בתחומיו, התפרסמה כתבה בעתון ‘הצפה’ ב-31 בדצמבר 1963:
במציאות המרה של תל-אביב נתחוללה לאחרונה תופעה מעין זה, כאשר חברה גדולה עתירת נכסים וממון, כחברת שיכון עממי, שוב לא ראתה ב’עין פיננסית’ מציאותו של בית-הכנסת ‘ירושלים’ שברחוב גרוזנברג 21. משעה שעבר הבית לרשותם נתנו פרנסי החברה דעתם על הרחקתם של היושבים בו. למטרה זו אף לא בחלו בשום אמצעים, עד כדי-כך שהביאו מדי שבת בשבתו אל תחום בית-הכנסת חבורות של צעירים מתהוללים, שביצעו מחולי ריקוד ‘מודרני’ לקול צלילי ניגונים שבקעו מרמי-קול, אך ורק כדי להשבית שמחתם של באי בית-הכנסת ולהמאיס עליהם את החיים.
צבי לוביאניקר-לבון, אחיו של מי שהיה שר הביטחון, פנחס לבון – שימש כדמות הדומיננטית ב’שיכון עממי’ והוא זה שניהל את ענייני הנכס. ביולי 1965 ניתן במשרד עורכי-דין, תצהיר של דייר בשם משה ויניק. אפשר לומר שפרשת התצהיר היוותה כמעין “עסק ביש” עבור מר לבון:
לאחר השואה בפולין נותרתי יחיד מכל המשפחה. אני רווק ודייר מזה למעלה מ-13 שנים בביתו של מר צבי לוביאניקר-לבון ברחוב גרוזנברג 21, קומה א’ בדירה בת חדר, הול ומטבח, ושילמתי עבור הזכות לגור בדירה דמי מפתח מופרזים. לפני למעלה משנה וחצי התחיל מר לבון לנהל עמי מו”מ ממושך ומייגע והציע לי סך 6000 לירות. אחרי שלא הסכמתי שלח פתאום, בזמן שהייתי בעבודה, פועלים בחורף ועשה חורים בגג שמעל הדירה, על מנת לקיים את הבטחתו שאני בעצמי אברח מן המקום, כי לא יתן לי לתקן. ובאמת אין לי כל אפשרות לתקן את הגג אפילו בכוחות עצמי כי העלייה על הגג נסגרה פתאום על ידי מר לבון. ללא כל צו מהעירייה וללא כל רשות וזכות שם מר לבון לפני הבית שלטים גדולים עם כתובות “סכנה”, “הכניסה אסורה”.
על ידי תחבולות מסוג זה פינה מר לבון שורת דיירים וביניהם ארגונים ומוסדות של ההסתדרות, בפרוטות ממש. עליי לציין כי עבור המגרש נתנו למר לבון למעלה ממיליון לירות. שמי הוא ויניק משה, החתימה מטה היא חתימתי ותוכן תצהירי זה אמת ונכון.”
עבודות השיקום של המבנה הנוכחי בוצעו בין השנים 2019-2016.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
