בית פיינגולד שהפך למרכז המבקרים של בנק ישראל – נחלת בנימין 71, פינת לילנבלום 37. 

“המשומד” – זה הכינוי שהדביק הסופר ש”י עגנון לשלמה פיינגולד, האיש שאחראי לבנייתם של מספר מבנים מרשימים בירושלים, בטבריה ובתל-אביב של תחילת המאה ה-20, כשאחד הבולטים שבהם הוא הבית שעמד במקום בו שוכן בימינו מרכז המבקרים של בנק ישראל. בין היתר, פיינגולד בנה את מלון ‘בלה ויסטה’, שהיה לבית המלון הראשון שניצב על שפת הים של יפו, באזור השכונה מנשיה. ואילו כאן, בהצטלבות הרחובות לילינבלום ונחלת-בנימין, בפאתי שכונת ‘אחוזת בית‘ ההיסטורית, הוא הקים שלושה מבנים חלומיים: ביתה של חברתו,  הגברת מרגרט פלמר, וכן הבית שלו עצמו על מגרש אחד עם בית הדואר והטלגרף, שעל הריסותיו נבנה מרכז המבקרים. 

יחסי הקירבה בין פלמר לבין פיינגולד, שהיה נשוי לאשה אחרת, ואחר-כך לאשה נוספת, לא פוענחו מעולם, אבל הם שהולידו את מפעלי הבניה הנהדרים. הצער על הריסתו של בית הדואר והטלגרף משתווה לצער על הריסת הבניין המקורי של גימנסיה הרצליה. זה היה מבנה בסגנון אקלקטי מצועצע, המזכיר טירה מסיפורי אגדות.

בגיליון ‘קתדרה’ מספר 93 (1999) מתארים ההיסטוריונים מרדכי אליאב ויוסף לנג את מארג היחסים: “בלונדון הכיר פיינגולד נערה נוצרייה, יתומה ושמה אליזבת. הצעירה אומצה ככל הנראה בידי אישה עשירה, מרגרט אליס פלמר ושימשה לה בת לוויה. בין השתיים נרקמו יחסי קירבה וידידות נדירים. ייתכן שהשמועה על אודות עושרה המופלג של הגברת הניעה את פיינגולד לשאת לאישה את בת לווייתה. על כל פנים מאז לא נפרדו דרכיהם של פיינגולד ופלמר. פיינגולד נשא את אליזבת לאישה בשנת 1888, ככל הנראה בנישואים אזרחיים. אליזבת, שנשארה אדוקה בנצרותה עד יום מותה, קשרה את גורלה בזה של בעלה והלכה אחריו לפריז ואחר כך לארץ-ישראל, אך ילדים לא היו לזוג. כל ימיה לא נטלה חלק בחיי הציבור והעדיפה להיות ספונה בביתה, ועובדה זו תרמה רבות למסתורין שאפף את דמותה. פלמר נקשרה כאמור אל פיינגולד באמצעות אליזבת, ולאחר שקנה את אמונה המלא היא הפקידה אותו על רכושה הרב ועל נכסיה ופיינגולד עשה בהם כבתוך שלו.”

כשפיינגולד מבקש לבצע שינויים והרחבות בביתו, או בבית הדואר, הוא שולח לעירייה מכתבים על נייר שבכותרתו מוטבע שמו כסוכן נדל”ן, והוא חותם: “שלמה בן דוד פיינגולד, בשם גברת מרגרט פלמר.” פיינגולד שפעל רבות למען הנזקקים ותרם למוסדות, עורר חשד בקרב עגנון ובקרב רבים אחרים, כי מטרתו מיסיונרית, וכי הוא מנסה ללכוד ברשתו יהודים שנמצאים במצוקה. לראשונה, מתפרסמת פעילות פילנטרופית בביתו בתל-אביב, ב-9 בדצמבר 1923: “אגודת עזרה לעובדים החולים במחלות כרוניות מסדרת נשף ריקודים מוזיקלי ביום ראשון בבית פיינגולד, בקומה ב של בית הדואר בתל אביב. התוכנית עשירה, מגוונת ומעניינת. פוסטה מעופפת, קונפטי סרפנטין, ההתחלה בשמונה בערב” (עיתון ‘הארץ’).

בתחילת שנות ה-30 נקלע פיינגולד לקשיים כלכליים משמעותיים. בשנת 1933 נרכש הבית על ידי ‘בנק אשראי’. באוגוסט אותה שנה נשלח מטעם הבנק מכתב רשמי לעירייה: “הננו מבקשים לתת לנו את הרישיון הדרוש לשם הריסת ביתנו, הנמצא בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת-בנימין.” הבית החדש נבנה בתכנונו של האדריכל דב קוצ’ינסקי, בסגנון הבינלאומי שהפך למחויב המציאות באותה תקופה. בשנת 1936 לאחר הרחבות ושיפורים נתקבל רישיון המבנה: במרתף – חדר האוצר, ארכיון ושני חדרי הלבשה. קומה א’ – שני אולמות, שלושה משרדים ושמונה בתי-כסא. קומה ב’ וג’ – 12 משרדים וארבעה בתי-כסא בכל אחת מהקומות. על הגג – חדר מכונות. בנק אשראי פעל כאגודה שיתופית, אך הרעיונות היפים לא מומשו כהלכה ועם פרוץ מלחמת העולם השניה החל מצב העניינים להתדרדר עד שהבנק חדל לפעול ב-1944. בימי המלחמה השתמשו שלטונות המנדט בבניין לצרכיהם.

הנכס עובר לרשות חברת ‘סולל בונה’ שאמנם מקבלת אישור לבנות על קומת הגג, אבל המקום צר מלהכיל את כל המשרדים הנדרשים לעובדי החברה בתל-אביב, וכבר בשנת 1955 המבנה כולו נרכש על-ידי בנק ישראל. שוב נערכים שיפוצים שהבנק אינו חפץ לחשוף את אופיים בפני הפקחים: “לצערנו אין אנו יכולים להגיש לכם את תכניותינו לשיפוצים מסיבות בטחוניות, בהתחשב עם האופי המיוחד של בנק ישראל” (מאי 1956). במשך השנים המקום שימש לצרכים שונים של הבנק ובהם היווה תקופה ארוכה כאגף כח-אדם.

כיום זהו מרכז המבקרים, כפי שהוא מתואר באתר האינטרנט של בנק ישראל: הצגת תפקידיו העיקריים של הבנק המרכזי ותרומתו לכלכלת מדינת ישראל, הצגת תולדות המטבע בארץ והשתקפות מורשת העם והמדינה בעיצוב השטרות והמעות. הביקור במרכז חווייתי ומגוון, והוא כולל תערוכה שבה מוצגים מטבעות עתיקים, שטרות ומטבעות שהונפקו בארץ מימי המדינה-שבדרך ועד ימינו, תחליפי כסף ועוד, וכן סרטים המתארים את התפתחות אמצעי התשלום ואת פעילותו המרכזית של בנק ישראל.