בית גינצבּורג

בית גינצבורג – רחוב החשמל 15.

נכתב בעזרתה האדיבה, ועל-פי עדותה של רבקה גרטל-רוגטקה (כיום קרן), שנולדה וגדלה ב’בית גינצבורג’.

הבית נבנה בשנת 1925 עבור הגברת שרה גינצבורג, בתכנונו של האדריכל בן-ציון גינצבורג (סבא של בוני גינצבורג, שוער נבחרת ישראל לשעבר). זה היה בית בן שתי קומות, עם שתי דירות בכל קומה, וכן היה לו מרתף, שהוסב לדירת מגורים נוספת. ‘בית גינצבורג’ ממוקם מעט מזרחית ל’גן החשמל’ (גינת השרון), בלב השכונה שנקראה בעבר ‘רמת השרון’ והיום ידועה יותר כ’מתחם לבונטין‘.

על תולדות הבית ניתן ללמוד מתוך עדותה של רבקה גרטל-רוגטקה, נכדתו של שמואל גרטל. בתחילת שנות ה-30 הגיע שמואל גרטל ארצה מלובלין שבפולין, כחלוץ לפני המשפחה. הוא נשלח לבדוק את תנאי המחיה בתל-אביב. עם מעט הכסף שבו הצטייד, בזכות מאפיית הלחמים שהמשפחה ניהלה בלובלין, הוא רכש דירה בדמי מפתח, בבית שברחוב החשמל 15. זאת הייתה דירה בת שלושה חדרים גדולים ומרפסת סגורה. גרטל שמצא עבודה בבניין, שלח למשפחתו הודעה ובה בישר להם שהמקום ראוי למגורים וכי הארץ יפה לחיי המשפחה. ואכן, אשתו ושני ילדיהם הגדולים משה וחווה הצטרפו אליו. ורק הילדה הקטנה, זהבה בת ה-4 שמצבה הבריאותי לא איפשר לה לעמוד בטלטלות המסע באניה, נשארה בפולין עם הסבתא. חלפו חודשים אחדים, הבריאות השתפרה, וגם זהבה הקטנה והסבתא הגיעו ארצה.

בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לאורך רחוב החשמל, בתל-אביב. בין היתר ניתן לראות כאן גם את בית גינצבורג.

שנים ספורות לאחר שהשתקעו בארץ נפטר שמואל גרטל, בעודו איש צעיר יחסית, ושנה אחר-כך נפטרה גם אשתו. הסבתא, היא שגידלה את שלושת הילדים. משה הבכור התגייס כנוטר למשטרה הבריטית ועזב את הבית. האחיות חווה וזהבה נישאו וגרו – כל אחת עם בעלה – בשניים מחדרי הדירה, בעוד החדר השלישי הושכר לדיירי משנה. כך היה נהוג בשנות ה-40. מאוחר יותר זהבה ובעלה עברו לגור במושב חמד. המצב הכלכלי השתפר מעט, וגם דיירי המשנה עזבו. חווה, בעלה לוי יצחק, וילדיהם, הם שנשארו לגור בדירה ברחוב החשמל 15.

רבקה היא בתה של חווה והיא זוכרת במעורפל כיצד נאלצו לרוץ לקומת הקרקע במלחמת השחרור, כדי להסתתר מאחורי שקי החול, מפני הפצצות של חיל-האוויר המצרי. היא כבר זוכרת טוב יותר איך נשלחה מפעם לפעם על-ידי אמה, בתקופת הצנע, למכולת של אלקלעי ברחוב ברזילי, פינת לבונטין, עם פנקס תלושים, כדי לרכוש מוצרי יסוד. מרבית הילדים בשכונה למדו בבית-הספר אחד-העם, ועל-כן נאלצו לחצות את פסי הרכבת ואת שדרות רוטשילד כדי להגיע לכתה. בימים גשומים שילמו 5 פרוטות לתלמיד, לרוכבי תלת אופן, כדי שאלו יעבירו אותם מעבר לשלוליות הענק.

בזיכרונה של רבקה, למרות שנות הצנע, למרות השכנים שהפחידו את הילדים, כי חלקם היו ניצולי שואה מעורערים, ולמרות הדמויות המפוקפקות שהסתובבו בגן החשמל, זאת הייתה ילדות נפלאה. ילדי השכונה בילו ברחוב ובקן של תנועת הצופים ברחוב מלצ’ט, יותר מאשר בבית. הם ניהלו חיי שכונה מלאי קסם וחוויות. החלבן עבר יום יום ברחוב ומכר חלב בכדים לפי מידה. מוכר הקרח הגיע אחריו והילדים אספו את שאריות הקרח שנפלו לריצפה, והפכו מבחינתם לקרטיב. בשנים הראשונות דיירי הבית חיממו את המים על עצים בוערים, ובני המשפחה התקלחו במהירות זה אחר זה, כדי שלכולם יהיו מים חמים. אחר-כך הגיע הנפט ורמת החיים עלתה בצורה ניכרת.

בשלט שהציבה העיריה לפני הבניין, רשום בין-היתר: “הכניסה לבניין ממורכזת בחזית הראשית, המאופיינת בסימטריה ובשני עצי וושניגטוניה. הבניין לשימור, צופה על באר היסטורית ברחוב.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.