בית מנחם-משה

בית מנחם-משה, רחוב אלנבי 88, פינת גרוזנברג 28-26.

בקרב היהודים בני עדות תימן ועדן, לא היה מקובל לשאת שמות משפחה עד סמוך למועד עלייתם ארצה, כפי שמסביר זאת ד”ר דורון יעקב, במאמר המופיע בספר ‘יהדות תימן, זהות ומורשת’ (הוצאת מכון בן-צבי): “שם המשפחה בתבניתו המוכרת בימינו לא היה בשימוש במרבית הקהילות התימניות. מסתבר כי אין צורך רב בקביעת שם משפחה לאיש או לאישה שכל ישיבתם בכפר מכפרי תימן בחברת שכנים שמספרם מועט, כפר שבו הכול מוֹדָעים לכול, הכול ידועים לכול. בערים הגדולות נמצאו עדויות על בעלי שם משפחה, אבל כמדומה שהרוב המכריע של בני תימן לא נשאו אלא את שמם הפרטי בלבד, ובנסיבות מסוימות נוסף עליו שם האב.” על כך יש להוסיף שימוש במבחר קטן של שמות פרטיים, וכן נוהג של נישואין בין קרובי משפחה: דודים עם אחייניות ובני דודים בינם לבין עצמם, ומתקבלת תערובת משפחתית קשה למעקב. שמותיהן של בעלות הבית ברחוב אלנבי פינת גרוזנברג, חממה יהודה-מנחם מסה וחנה שלום מסה – שתיהן יוצאות קהילת עדן – מעידים על התופעה. שם המשפחה מסה הוא גרסה עדנית לשם משה.

עוד לפני שבני משפחת מסה רכשו את הנכס, היה המגרש שנמצא בתווך, בין רחוב נחלת-בנימין לבין ‘סנטוריום עין-גדי‘ – בית-החולים ליולדות של ד”ר חיים שטיין, בבעלותו של מייסד העיר תל-אביב עקיבא אריה וייס. וייס מכר בשנת 1925 את המגרש לאדם אחר, כפי שמופיע במכתב ששלח לעירייה: “בזה הנני מצהיר שמכרתי מגרשי מס’ 229 ברחוב גרוזנברג המכיל 1033 אמות, למר אברהם ליטמנוביץ וקבלתי מחירו בשלמות.” ליטמנוביץ בתורו מכר את המגרש למשה מנחם-משה שהגיע ארצה מעדן. כך כותב עורך-דינו של מנחם-משה במארס 1929, במכתב אישי למאיר דיזנגוף: “א.נ, בקשר עם בקשותי לרישיון לבניין בית על מגרשו של אדון משה בן יהודה מנחם משה מעדן, קרן רחובות אלנבי וגרוזנברג, דחיתכם למתן הרישיון גרמה לו צער רב. חוששני שלמרות השפעתי על הנ”ל להשקיע את כספו בתל-אביב, יאלץ למרות רצוני להשקיעם בחוץ לארץ. אבקשכם שוב לתת לי את תשובתכם החיובית.” הלחץ עשה את שלו ואדון משה (בנו של יהודה, שבעצמו היה בנו של מנחם) קיבל את הרישיון לבנית בית.

הבניין הוקם בשנת 1931 בתכנונו של האדריכל יוסף ברלין ונרשם בטאבו על שמות בנות המשפחה חממה וחנה המוזכרות כאן למעלה. ‘בית מנחם-משה’ הוא מהמבנים הבולטים בתל-אביב של תחילת שנות ה-30 אשר נבנו בסגנון משולב: בינלאומי ואר-דקו. בית אחר שתוכנן על-ידי האדריכל מגידוביץ’, עבור קרובת משפחה נוספת מקהילת עדן, אסתר טוב מסה נתנאל, נבנה גם הוא בסגנון אר-דקו ונמצא ממש בשכנות, ברחוב אלנבי 82.

מיד לאחר הקמתו של הבית התמקמו בו שני מוסדות שהטביעו את חותמם על אזור זה של רחוב אלנבי. הראשון היה סניף של ‘בנק פ.ק.או’ והשני היה ‘מלון אשל’. הבנק שבסיסו היה בפולין נועד במקור לשרת את המהגרים הפולנים שהגיעו ארצה אבל עד מהרה פעילותו הורחבה והוא הפך מוקד פיננסי חשוב בתל-אביב של אותם ימים. ‘מלון אשל’ שימש כפנסיון צנוע יחסית שהחזיק גם מסעדה ובאולם המרכזי שלו התקיימו חתונות ובר-מצוות. המלון הכיל 23 חדרי אירוח. כך מתוך מודעה בעיתון ‘הארץ’ (17 בנובמבר 1939): “מלון ופנסיון אשל של הרב ק. טבצ’ניק. רחוב אלנבי 88. טלפון 3393. בהתאם להמצב משכירים חדרים מרוהטים עם ובלי פנסיון במחירים מוזלים. מים חמים וקרים זורמים בכל החדרים. גם נותנים ארוחות בוקר, צהריים וערב.” בדו”ח של פקח מטעם העירייה (נובמבר 1933) מצויין כי על גג הבניין מצויים שני חדרי כביסה וארבעה מחסנים.

בינואר 1937 בעלות הבית חממה וחנה נותנות ייפוי כח גורף ליצחק אייזיקס לעשות בנכס ככל העולה על רוחו. יצחק הוא בעלה של יונה, בתו של יהודה מנחם-משה, רוכש המגרש: “בא-כחנו הנ”ל יהיה רשאי לעשות בכל רכושנו בשמנו או בשם כל אחת מאיתנו את כל הפעולות החוקיות כרצונו וכראות עיניו, וכאדם העושה בתוך שלו, ולעשות את כל המעשים החוקיים אשר אנו עצמנו רשאיות לעשותם אלמלא היינו נוכחות, בין אם פעולה זו נזכרת באופן מפורש בייפוי כוח זה ובין אם לאו. אנו שתינו וכל אחת מאיתנו מסכימות מעתה ומעכשיו ולא נתנגד לכל מעשיו ולמעשי ממלא מקומו.” יונה ויצחק אייזיקס גרו בעצמם בדירה בבניין ביחד עם חמשת ילדיהם: שלמה, מרגלית, אליהו, דוד ואשר. שלמה אייזיקס הוא זה שמנהל את ענייני הבית לאחר מות אביו. בשנות ה-80 גם דוד, אחיו הצעיר יותר של שלמה, שותף פעיל בהתכתבויות עם הרשויות.

בתחילת שנות ה-40 פעל כאן בית הקפה ‘ברזיל קפה’ שיצאו לו מוניטין כמי שקולה בעצמו קפה איכותי. בשנות ה-50 וה-60 ניתן היה למצוא ב’בית מנחם-משה’ את הוצאת הספרים ‘יסוד’, את בית המסחר לאריגי ריפוד ‘טונס את שאבי’, את החנות לקונפקציית גברות ‘אורית’ וכן סניף של ‘שטיחי כרמל’. כיום שולט בקומת הקרקע של הבניין, בפינת הרחובות אלנבי וגרוזנברג, בית מאפה וקונדיטוריה בשם ‘המאפיה’. לצדה של המאפיה, בחזית גרוזנברג, גלריה לעתיקות ‘בורדו’ וגם חנות לציוד טכני בשם ‘אלמוג’.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.