בֵּית הַמְּנִיפָה
בית המניפה – רחוב מזא”ה 38, פינת רחוב אחד-העם 49. שמו הרשמי: בית אליהו בראון.
מגדל המים שברחוב מזא”ה, אשר משקיף על אזור ‘לב תל-אביב‘, אינו הראשון במגדלי המים של העיר, אבל הוא הידוע והבולט מבין כל המגדלים. כשנבנה בשנת 1924 על גבעת כורכר שוממת, עמד המגדל בבדידות כמעט מוחלטת. רק בית-ספר ‘אחד-העם’ הוקם באותם ימים בסביבתו. ‘בית נושא-חן‘ ו’בית רומנוב‘ שנמצאים בעורפו של המגדל, ברחוב נחמני, נבנו שניהם, שנה אחת לאחר שהמגדל כבר נחנך. הבתים שמעבר לכביש, ברחוב מזא”ה, נבנו כולם בשנות ה-30. הבניין ממזרח, ברחוב אחד-העם 47 כמו גם ‘בית המניפה’ שנמצא ממש לצלו של מגדל המים, נבנו בשנת 1933.
האדריכל זכי שלוש הוא שתיכנן עבור אליהו בראון ומשפחתו בניין בסגנון הבינלאומי, המתבלט בחזית יפהפייה, שמורכבת בפשטות משני גופים מלבניים מדורגים, המחוברים לשני גופים גליליים. בניית ‘בית המניפה’ חרגה מתחומי המגרש ופלשה אל שטח מגדל המים, עניין שעורר מחלוקות משפטיות איתן נאלץ אליהו בראון להתמודד עוד שנים לאחר הקמת הבית. דב הוז, שכיהן אז כממלא מקום ראש העיריה, כותב באוקטובר 1937 לראש המחלקה הטכנית: “לרגלי הצורך להקצות מקום לסידור טרנספורמטור ברחוב מזא”ה נתקלתי בעובדה, שבביתו של מר אליהו בראון נבנה סמוך לגבול מגרשו מבלי שישמור על המרחק המינימלי של שני מטר מקו הבניין, הנדרש לפי החוק. אבקש איפא לברר כיצד קרה הדבר ולאחוז באמצעים הדרושים כדי להבטיח את בעלותה המוחלטת של העירייה על מגרשה היא.”
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לצד מגדל המים ברחוב מזא”ה, ובהם גם בית המניפה.
בסרטון זה מצולמים בתים היסטוריים הניצבים לצד מגדל המים ברחוב מזא”ה, ובהם גם בית המניפה.
בשנת 1928, משפחת בראון שמוצאה בעיירה זלטופול שבאוקריאנה, גרה עדיין ברחוב פרץ, ליד כיכר המושבות. שנתיים אחר-כך עברו לגור ברחוב מונטיפיורי 50, ליד ‘בית הפגודה‘, עד שבנו לעצמם את ביתם ברחוב מזא”ה. אליהו בראון עצמו היה מהנדס שהחזיק תחנת דלק והשקיע את כספו בפרדסים, אבל אשתו וילדיו הצטיינו דווקא בשדות האמנותיים. בתיה בראון, אם המשפחה, הייתה פסנתרנית. הבת מרגלית בראון-שטרנברג שהייתה בת 9 כאשר בני המשפחה נכנסו לגור בבית, גדלה גם היא להיות מוסיקאית. אחיה, עמי בראון (2010-1929), נודע כאחד מאספני האמנות הבולטים שהיו בארץ, ואילו האח הצעיר איקה בראון, נחשב לאמן מבטיח שהספיק ליצור מספר פסלי ברונזה יוצאי דופן, אך למרבה הצער נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 27 בלבד. עמי בראון, אגב, מלבד היותו איש אמנות, הוא זה שהקים בארץ את מפעלי ‘קוקה קולה’ והוא גם היה פעיל פוליטי שסייע לבן-גוריון ולשמעון פרס במסעות הבחירות שלהם.
מראשיתו היה ‘בית המניפה’ מיועד למגורי משפחות. הידועים שבין דיירי הבית היו ליאון ומטילדה רקנאטי, שהתיישבו כאן, זמן מה לאחר שעלו ארצה מסלוניקי בשנת 1934. ליאון רקנאטי היה מייסד בנק דיסקונט ומנהלו הראשון. באמצע שנות ה-40 הבית נרכש על-ידי אולגה ואהרון רבינוביץ’. ככל שחלפו השנים ודיירי האזור החלו לנדוד אל השכונות הצפוניות, המתחם המקיף את הרחובות אחד-העם ושדרות רוטשילד הפך ליעד מרכזי עבור חברות קטנות, משרדים של רואי-חשבון, לשכות עורכי-דין, וכן הלאה. כך עד אמצע שנות ה-90.
מאז המגמה התהפכה ומתחם ‘לב העיר’ שוב מושך אליו דיירים בעלי ממון. הבית הזה היה בין הראשונים לסמן את המגמה הגורפת של שיפוץ מבנים היסטוריים בעיר. במכתב מ-30 במארס 1989 כותב האדריכל אדם מזור: “הבניין באחד-העם 49 סווג כבניין לשימור ב’. הבניין מהווה מובלעת בין בניינים שאינם מיועדים למגורים, מדרום לו אזור המע”ר (מרכז עסקים ראשי), ממערב לו מגדל המים ובניין בית-ספר, ממזרח לו אחד-העם 80 המיועד לשימור א’. לאור זאת נראה לנו כי ניתן ואף רצוי לאפשר את השימוש בו למשרדים. יש להתנות את השינוי בתנאים הבאים: 1. שיפוץ יסודי של הבניין. 2. פתרון של צרכי החניה. 3. התחייבות לשילובו בתכנית לפיתוח מתחם מזא”ה -נחמני.”
תחקיר וכתיבה: חגי להב.