בית חנוך

בית חנוך – רחוב יהודה הלוי 21, פינת הרצל 18.

מלכה ואברהם-גרשון חנוך עלו ארצה מביאליסטוק בשנת 1906. הם התיישבו בשכונה היפואית נווה-שלום עם שני ילדיהם הקטנים, חיים בן ה-9 ורבקה בת ה-5. אברהם-גרשון (1947-1868) היה איש אמיד. את כספו עשה בתעשיית הטקסטיל טרם עלייתו ארצה. כששמע מפי עקיבא אריה וייס וחבר מרעיו על רעיון הקמת שכונת הגנים ‘אחוזת בית’, נרתם מיד לנושא והיה מהראשונים שנרשמו לאגודה. משפחת חנוך זכתה בהגרלת הצדפים המפורסמת, במגרש מרכזי, ברחוב הרצל, פינת יהודה הלוי. 

תחילה הקימו בית בן קומה אחת מוקף בחצר קטנה, כפי שעשו שאר דיירי ‘אחוזת בית’. אברהם-גרשון לקח על עצמו את ארגון השמירה על השכונה והיה גם משתתף באופן קבוע בישיבות הוועד. באגף אחד של הבית גרו לזמן קצר בני משפחת שרתוק ובהם הבן משה, שיהפוך לימים לשר החוץ ולראש הממשלה של מדינת ישראל. במלחמת העולם הראשונה ידעו התושבים טלטלה גדולה כאשר סולקו מתל-אביב, אבל אחרי הכיבוש הבריטי שבו לבתיהם והחלו מרחיבים אותם. ב-1923 תכנן האדריכל לוברניצקי בית בן שתי קומות עבור משפחת חנוך, שהחליף את הבית המקורי.

 המעבר מחיי קהילה שנדמו לחיי העיירות באירופה, לחיים תחת רשויות עירוניות שהפכו חיוניות מתוך גידולה המהיר של תל-אביב בתחילת שנות ה-20, הוליד גם בלבול וחבלי לידה לא פשוטים. כך משתקף למשל, ממכתב ששולח אברהם-גרשון לעירייה ב- 8.8.1926: “זה יותר מ-16 שנה עומדת סכה מעץ בפינת חצרי ובכל הזמן לא ועד תל אביב ולא העירייה, וכן השכנים, התנגדו לזה. ורק כל איזה ימים בא שוטר ודורש ממני רשיון. מובן שרשיון כזה אין לי, כמו שאין לי רשיון גם על הבית, ולכן הנני מתכבד לבקש את כבוד העיריה לתת פקודה להמשטרה שלא יבואו אלי בדרישות כאלו. שאם דרוש לזה רשיון מיוחד אז תואילו לתת לי את הרשיון הדרוש.”

בשכנות למשפחת חנוך, במגרש שנמצא מערבית אליהם, ברחוב יהודה הלוי, התגוררו בני משפחת איתין. אהרון איתין היה בעל בית הדפוס הראשון בתל-אביב. בנו של אהרון, סעדיה (שכינויו היה איסיי) היה ממקימי חברת החשמל ביחד עם רוטנברג ושימש כמהנדס הראשי של החברה. כשהיה איסיי בחור צעיר, הכיר את בת השכנים רבקה חנוך כילדה קטנה וחמודה. היא הייתה צעירה ממנו ב-11 שנים, אבל בחלוף הזמן הילדה הפכה לבחורה והשכנים התאהבו זה בזה. הם נישאו ועברו לגור בחיפה. בתם של איסיי ושל רבקה, אריאלה איתין, נחשבת לנכדה הראשונה של מייסדי תל-אביב.

בני משפחת חנוך גרו בקומה השניה ואת חדרי הקומה הראשונה השכירו לבעלי עסקים. עד מהרה תפסו משרדי ההנהלה של בנק מזרחי חלק מקומת המסחר. משרדים אלו נכנסו להיסטוריית התקשורת של ארץ-ישראל בזכות מספר הטלפון לו זכו: המספר 1.  מנהל הבנק היה דוד-צבי פנקס ועל נייר המכתבים שלו היה רשום מתחת לשמו ולכתובת: מספר טלפון 1. במאי 1928 שולח פנקס מכתב לידי מזכיר העירייה, מר דובינסקי: “א.נ., בהתאם לשיחתנו הנני מתכבד להמציא לכבודו תכנית של חזית הבית, רחוב הרצל מספר 18 שבו שכרנו דירה בשביל משרדנו. בקשתנו היא להרשות לנו לסדר את הדלת של החנות בפינת רחוב הרצל ויהודה הלוי על פי התכנית שבחרנו בה בכדי לתת לדלת זו צורה יפה ומתאימה למשרד הבנק.” 

בסוף שנות ה-20 ביקש אברהם-גרשון חנוך לערוך שינויים בבית ולחזק אותו. בין היתר רצה להתקין גג רעפים משופר וכן להחליף את מדרגות העץ בבית, למדרגות בטון. לשם כך שכר את שירותיו של א. שטרק ושות’, משרד הנדסה כללית שישב ברחוב יהודה הלוי 31. במהלך העבודות, בפברואר 1930, אירע אסון. חיים קלצ’קין בן ה-55, שהיה מבעלי המלאכה הוותיקים בישוב העברי נפל מגג הבית ונהרג. קלצ’קין שהיה במקצועו נגר עלה ארצה בסוף המאה ה-19 בעודו נער והתמחה בהתקנת גגות רעפים. מותו גרר הקמת ועדה לבירור נסיבות האסון. מסקנותיה של הועדה מעוררות תמיהה: 

“אין לקשר את עצם נפילתו של הנגר מהגג עם מצב הפיגומים אשר מסביב לבניין, לצד הרחוב, וכן אין לקשרה עם המעקה אשר לצד הרחוב, כי המעקה והפיגומים אינם נחוצים כלל להקמת הגג. המקרה הזה אין לראותו כתוצאה של עבירה על חוקי בניין או סטיה מדרכי הבניין המקובלים בתל-אביב. מן הראוי להפיץ בין הבונים האחראים, הקבלנים ויתר אנשים העוסקים במלאכת הבניין ידיעות והוראות לשמירה על עובדים בבניין. אולי כדאי לשים חותמת על כל דוקומנט היוצא מהמחלקה הטכנית בקשר עם עבודת בניין – חותמת הנושאת כתובת: זכור כי עליך להבטיח העובדים בבניינך.” 

האחים יוסף ויצחק רובננקו היו מוכרי הגזוז הבולטים בעיר החל משנות ה-20. תחילה החזיקו בעצמם דוכן למכירת גזוז ואחר-כך התרחבו ופתחו דוכני מכירה ברחבי תל-אביב. הדוכן הראשון הוקם בכניסה ל’בית חנוך’. יצחק רובננקו אף מציין באחד ממכתביו לרשויות (שנת 1949): “אני הנני אחד מוותיקי וחלוצי הישוב ועברתי שבעת שערי גהינום.  אני בעל הקיוסק הראשון לגזוז בתל אביב, ברחוב הרצל פינת רחוב יהודה הלוי. אני וילדיי עבדנו די קשה במלחמת הקיום מהשכם בבוקר עד שעות הלילה המאוחרות.” לאחר קום המדינה, כשהאחים רובננקו כבר היו בעליו של בית חרושת למים מינרלים ומיצים ברחוב גת-רמון, הם מבקשים לחדש את הרישיון להפעלת הקיוסק, אבל נתקלים בסירוב, בנימוק שהדוכן מפריע לתנועת הולכי הרגל ברחוב יהודה הלוי. לא הועילו ההפצרות והפניות הרבות ולבסוף הקיוסק ההיסטורי נסגר.

בערוב ימיהם מכרו בני משפחת חנוך את הבית והחל משנת 1946 הוא שייך לחברת ‘אחוזות אביב בע”מ”. אברהם-גרשון חנוך נפטר בפברואר 1947 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור. אשתו, מלכה חנוך, נפטרה שנה מאוחר יותר. חלפה שנה נוספת מאז נפטרה האם ורבקה ואיסיי איתין התגרשו. חברת ‘אחוזות אביב’ הפכה את ייעודו של הבית למסחרי כמעט לגמרי, אם כי מספר דיירים מוגנים נשארו לגור כאן בדמי שכירות. באמצע שנות ה-40 ניתן היה למצוא כאן, ביו השאר, את החנות למכשירי כתיבה ולעטים נובעים של קוקוביץ’. עו”ד מקס נדר, בנו של המהנדס המפורסם שמואל בלדר, החזיק במקום לשכה במשך עשרות שנים.

בשנות ה-50 הושכר בקומה ב’ חדרון קטן לאדם בשם יום טוב בוגדוב שהפעיל במקום בית מלאכה לייצור כפפות עור. החומרים ששימשו להכנת הכפפות יצרו גם מפגע תברואתי ועוררו סכסוכים בין בוגדוב לשאר הדיירים. באותה תקופה הפעיל אמיל פינזילבר סוכנות להפצת סיגריות בקומת הקרקע. בחזית הפונה לרחוב הרצל עבד השען אהרון צרנוב. בשנות ה-60 בלטו בין בתי העסק בבניין, חנות הבגדים של מיכאל וייצמן ובית מלאכה לתיקון מכונות תפירה. בשנות ה-70 התמקמו בחלק העורפי של קומה ב’ משרדי רואי החשבון תורג’מן-מועלם-בן חיים.

ככל שחלפו השנים מצב התחזוקה של הבניין הלך והתדרדר עד שהיווה סכנה לציבור. ובכל זאת, למרות שטרם שופץ ומראהו נותר עלוב בהתחשב בעברו המפואר, הרי שבחודש מארס 2022 כותב מנהל יחידת מבנים מסוכנים בעירייה: “מצאתי שהעבודות הנדרשות כבר בוצעו. לאור כך תיק מבנה מסוכן שבכתובת שבנדון נסגר והמבנה הוסר מרשימת מבנים מסוכנים.”

תחקיר וכתיבה: חגי להב.