בית סוסקין

בית סוסקין – רחוב לילינבלום 12.

בין גבולה המערבי של שכונת ‘אחוזת בית‘ לבין שכונת ‘נווה-צדק‘, השתרע שדה בור ששימש כשטח הפקר גם לאחר הקמתה של תל-אביב. כך מצוטט דוד סמילנסקי, מהאבות המייסדים של העיר, בספר ‘תל-אביב’ של דרויאנוב (עמוד 124): “הדרך מיפו לאחוזת-בית הייתה נטועה פרדסים משני עבריה, ובהם מסתתרים גנבים ושודדים. לא בטוחה הייתה גם הדרך בין אחוזת-בית לנוה-צדק, ולא אחת קרו שם התנפלויות – לא רק באישון לילה ואפלה, אלא גם בעצם היום, לאור השמש.” השטח הזה, עליו מדבר סמילנסקי, נודע בתולדות העיר בשם ‘המגרש המאחד’.

בשנת 1914 נבנה על ‘המגרש המאחד’ הראינוע הראשון של תל-אביב: ‘ראינוע עדן’ ואחריו נוספו טיפין טיפין, פה בית ושם בית, וכן בית-הספר ‘תחכמוני’. כשביתו של אברהם סוסקין הוקם ברחוב לילינבלום, בשנת 1933, היה כבר ‘המגרש המאחד’ רצוף כולו בבתים, עד שנווה-צדק ותל-אביב הפכו לגוש אורבני אחד.

סוסקין היה צלם מקצועי, בעל ראיה חדה ותודעה היסטורית מפותחת. הוא זה שהנציח את ייסודה של העיר תל-אביב, באמצעות הצילום של הגרלת המגרשים לשכונת ‘אחוזת בית’, והוא גם זה שתיעד את הקמתו של הקיבוץ הראשון, דגניה, על אדמות אום ג’וני. הוא נולד ברוסיה (בחלק השייך היום לבלארוס), שם גם למד את מלאכת הצילום, ואף זכה לצלם את הצאר ניקולאי השני כשזה ביקר בעיר סמולנסק. הוא עלה ארצה בשנת 1904 והתיישב ביפו, בחדר ששכר בבית של משפחת שרתוק. 

זמן קצר אחר-כך פתח את הצלמניה הראשונה שלו ברחוב בוסטרוס. בשנת 1910 הוא נישא לגיטל לבית סוסנוביק. סוסקין עוד הספיק לפתוח בית עסק נוסף לצילום בשם ‘פרוגרס’ בשכונה היפואית ‘נוה-שלום’, לפני שעבר לבית אחר ברחוב הרצל 24. זמן קצר לאחר המעבר גורשו היהודים מתל-אביב. סוסקין נדד לפתח-תקווה ושב בחזרה לביתו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. מאז ועד שנת 1933 כאשר משפחת סוסקין עברה לביתה החדש ברחוב לילינבלום, הבית ברחוב הרצל  שימש הן למגורי המשפחה, הן כ’פוטוגרפיה א. סוסקין‘. כמעט כל מי שיכול היה להרשות לעצמו באותם ימים, הגיע לפוטוגרפיה כדי להנציח את בני המשפחה, ובעיקר את הילדים, בצילומי הסטודיו המבוימים של סוסקין. הוא גם נהג לצלם את מנהיגי הישוב ואת אנשי הרוח המוכרים. 

סוסקין בן ה-52 היה אם-כך מבוסס דיו ודמות מוכרת ואהודה בישוב, כשבנה את ביתו בשנת 1933. את הבית תכנן האדריכל זאב רכטר. רכטר ששב ארצה מלימודיו בפריז בשנת 1932 והביא עמו את רוח התנועה המודרנית בהשפעתו של לה-קורבוזיה, בנה במקביל לביתו של הצלם גם את ‘בית אנגל‘ ברחוב מזא”ה (“הבית שהעמיד את תל-אביב על הרגליים”) – עבודה שהעניקה לו תהילה. מתוך מסמך ששלח רכטר למחלקה הטכנית בעירייה (אפריל 1934), נרמז כי השניים – סוסקין ורכטר – סיימו את ההתקשרות ביניהם בטונים קרירים: “כל מה שקרה בבניין אחרי הגמרו אין אני יודע כלל, מכיוון שמזמן הגמרו אין אני מבקר בו.”

זמן הבניה היה קצר. כבר בתחילת 1934 נכנסה משפחת סוסקין לגור בבית: ההורים גיטל ואברהם, בנם בן ה-15 רפאל, ובתם תמרה בת 21. חדרי המשפחה תפסו את החלק הפונה לחזית ואילו חלקו העורפי של המבנה שימש את אברהם כצינקוגרפיה – מעין בית מלאכה להכנת גלופות של תמונות, שהיה אז שיא הטכנולוגיה. רפאל המשיך לחיות בבית גם לאחר שהתחתן עם עליזה, ואף הייתה כוונה להרחיב את קומת הגג ולאפשר להם לגור במקום, אבל עניינים פרוצדורליים מנעו זאת. תמרה נישאה לשופט אליהו מני ועברה בסוף שנות ה-30 לחיפה.

באוגוסט 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, פגע פגז שנורה מכיוון יפו, בחלקו הדרום-מערבי של המבנה. סוסקין ששמר על קשר חם עם משפחות שרת וגולומב עוד מהימים בהם התגורר בדירתם כשהיה צעיר, מצא מקלט עם בני ביתו ב’בית אליהו גולומב‘, בשדרות רוטשילד. המבנה ברחוב לילינבלום אמנם שופץ, אך סוסקין חש כי הגיעה העת לעקור לחלק הצפוני של העיר. הוא מכר את הבית  למוסד שנקרא ‘קרן הביטוח של פועלי הבניין’.

באותה תקופה המערכת של מגזין ‘העולם הזה’ עברה ל’בית סוסקין’. עד אז העורך של השבועון היה העיתונאי אורי קיסרי. בשנת 1950 רכשו שלום כהן ואורי אבנרי את העיתון. אורי אבנרי הפך לדמות המרכזית ולאיש שהכתיב את הטון ב’עולם הזה’. העיתון הפך פופולארי והייתה לו השפעה על הציבור. אבנרי שהגיע באמצעות ‘העולם הזה’ גם לכנסת, הנהיג את המערכת “בלי מורא, ובלי משוא פנים”. 

בהמשך, הבית עבר מספר גלגולים, ובין היתר השתכנו בו משרדים של ‘בנק לאומי’ עד שבשנות ה-90 הוא נכלל ברשימת המבנים המיועדים לשימור מחמיר. בשנת 2005 הוא שופץ ושומר על-ידי משרד האדריכלים של ניצה סמוק.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.