בֵּית וִילוֹזְ'נִי
בית וילוז’ני – רחוב מקווה ישראל 23, פינת רחוב החשמל 31.
כשרכש משה וילוז’ני בשנת 1935 את המגרש רחב הידיים שנמצא על גבול אדמת לונסולד ושכונת רמת השרון, הייתה השכונה הידועה היום כ’מתחם לבונטין‘, מיושבת כבר ומפותחת למדי. 100 מטר בלבד הפרידו בין המגרש לבין תחנת הרכבת העירונית, וגם ‘בית הדר‘ הסמוך הלך ונבנה. מן העבר השני, שוב במרחק קצרצר, פעלה תחנת הכח המרכזית של חברת החשמל במלוא הקצב. רבים מהדיירים המוכרים של השכונה התקבעו זה מכבר באזור, או התיישבו בו במקביל לוילוז’ני: ד”ר אבושדיד וחתנו איתמר בן אב”י, אנשי העסקים צבי סטרכילביץ ומשה אוקסהורן והפרדסן זלמן יעקבזון.
בסרטון זה מצולמים שלושת הבתים ההיסטוריים הניצבים בשכנות זה לזה, ברחוב מקווה-ישראל בתל-אביב: בית בלומנפלד, בית וילוז’ני ובית דוביצקי.
בסרטון זה מצולמים שלושת הבתים ההיסטוריים הניצבים בשכנות זה לזה, ברחוב מקווה-ישראל בתל-אביב: בית בלומנפלד, בית וילוז’ני ובית דוביצקי.
האדריכל מרדכי רוזנגרטן, שתכנן את המבנה בסיועו של הקולגה פנחס ביז’ונסקי, לקח בחשבון את מיקומו המרכזי של המגרש ואת השינויים שחלו באזור. לא עוד שכונת מגורים המיועדת למשפחות אמידות, אלא מתחם משולב בו מתקיים גם מסחר. קומת הקרקע יועדה אם כך לחנויות ולבתי עסק. מעליה הוקמה קומת גלריה לאחסון ושירות, ואילו שתי הקומות העליונות תוכננו למגורים. חזיתו של הבית הפונה לרחוב מקווה-ישראל בנויה בצורת האות ר’, ולה חצר פנימית. את אופיו המיוחד ומראהו מעניקות ל’בית וילוז’ני’ המרפסות הארוכות, שמתעגלות בקצוות המזרחיים שלהן.
משה וילוז’ני, יליד פולין, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1927 והתיישב בתל-אביב. כאן ניהל בית חרושת לייצור קתות עץ ולעיבוד עץ שנקרא ‘משה וילוז’ני ובניו’. חמשת ילדיהם הבוגרים של משה ושל אשתו פרידה – רחל רובינשטיין, אברהם וילוז’ני, מרדכי וילוז’ני, אסתר בילו ואלחנן וילוז’ני – כבר הקימו משפחות משלהם בשלב בו נבנה הבית החדש. כפי שניהל את בית החרושת, כך גם בנייתו של הבית נעשתה במסגרת משפחתית הדוקה. בניו של משה, מרדכי ואברהם, היו מעורבים בכל שלבי הבניה. חתנו אברהם רובינשטיין הפך לשותפו בבעלות על הבניין, וגם האדריכל רוזנגרטן נשכר לבצוע הפרוייקט, בזכות קרבת משפחה לרובינשטיין.
עוד בטרם נחנך הבית, מבקשים המנהלים של בית החרושת למעטפות ‘דאר’ להעביר את בית העסק שלהם לבניין (פברואר 1937):
אנחנו רוצים להעביר את בית חרושת למעטפות ובית דפוס שלנו מיפו לתל-אביב, רחוב מקוה-ישראל, פנת רחוב החשמל, בית וילוז’ני.
אלא שמשה וילוז’ני נתקל בקשיים לממן את כל הוצאות הבניה והוא נאלץ לגייס שני משקיעים: את חתנו אהרון רובינשטיין ואת שותפו של החתן, זליג שחורי. השניים היו קבלנים שניהלו ביחד חברת בניין עד סוף שנות ה-40. הם השקיעו את הכסף הנדרש לסיום העבודות ובכך הפכו לבעלים של הבניין ביחד עם וילוז’ני.
לאחר שכל ענייני הכספים הוסדרו, לא נותר אלא להוסיף חמישה בתי-כסא, כפי שזה הוגדר אז, וקומת החנויות החלה לפעול בתחילת שנת 1938. היו שם בין היתר, בית מלאכה לסריגה, בית מלאכה ‘מכנו-עור’ לתפירת רצועות עור, משרדי הפיקוח על הדלק ובית חרושת לחזיות בשם ‘מיה’. בתחילת שנות ה-40 שכר ‘המשביר המרכזי’ אולם בקומת הקרקע, ששימש לו כבית אריזה למצרכי מזון ותעשיית פודינג. פרידה ומשה וילוז’ני גרו בעצמם באחת מדירות הבניין עד שנת 1947. באותה שנה פינו הבריטים מאות מדיירי המבנים הסמוכים ל’בית הדר’, אשר אגפים שלו שימשו כמפקדה צבאית שהותקפה מפעם לפעם בידי אנשי המחתרות היהודיות. בעקבות המתקפות הוכרז האזור כשטח צבאי סגור. הבניין כולו הוחרם על-ידי הבריטים והושב לבעליו רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל, אבל פרידה ומשה כבר לא שבו לגור בדירתם ב’בית וילוז’ני’.
במהלך מלחמת העצמאות, במסגרת הקרבות על “כיס פלוג’ה”, נהרג הקצין אלחנן וילוז’ני, בנם הצעיר של פרידה ושל משה. פרידה נפטרה שנה מאוחר יותר. האח הדומיננטי מרדכי, גר באותן שנים עם אשתו רבקה ברחוב בלפור, בעוד שלושת האחים האחרים גרו בבניין אחד, ברחוב ארבע ארצות. זמן קצר לאחר שהתאלמן נישא משה וילוז’ני בשנית לגברת אסתר רובינשטיין, אמו של חתנו אהרון. ענייני הבעלות על הבניין ברחוב מקווה-ישראל הלכו והסתבכו בעקבות סכסוך עסקי בין שני השותפים, רובינשטיין ושחורי. יורם בילו, נכדו של משה וילוז’ני, מתאר באריכות בספרו “בעקבות אלחנן – מסע משפחתי (הוצאת כרמל)” את המערבולת אליה נקלעו בני המשפחה באותם ימים (עמ’ 73):
הכל החל בהחלטתו של זליג שחורי לפרק את השותפות שלו עם אהרון. שחורי, אחד מקבלני עבודות הבטון הגדולים בארץ בראשית שנות ה-30, הוא שהציע בשעתו לאהרון להצטרף לחברת הבנייה שלו כשותף זוטר. החיבור בין המוניטין ורשת הקשרים של שחורי לבין החדשנות והיוזמה של אהרון, הוליד חברה משגשגת, אבל היחסים בתוכה החלו להשתבש כשמאזן הכוחות בין השותפים החל להשתנות. שחורי צפה באי-נחת שהפכה לטינה כיצד אהרון הנמרץ והסמכותי נוטל בהדרגה את ההובלה בחברה, ולאחר קום המדינה החליט לפרק את החבילה. המתח שהצטבר בין השותפים הוביל אותו להציע את חלקו בבית וילוז’ני למרדכי ואברהם שאותם הכיר וחיבב, ללא ידיעתו של אהרון.
אהרון שזעם על-כך שגיסיו רקמו מאחורי גבו עסקה עם יריבו, הפעיל עליהם לחצים בתמיכת האחיות ונשותיהם, ולמורת רוחו המופגנת של מרדכי, כדי שיעבירו לרשותו את החלק בבניין שהיה שייך לשחורי. וכך היה. אהרון רובינשטיין שלימים הפך לקבלן-על ואף רכש את ‘חברת רסקו’, הוא אביו של אמנון רובינשטיין (1931 – 2024) שהיה חבר כנסת ושר החינוך בממשלות של רבין ושל שמעון פרס.
בשנות ה-60 נפתחה במקום חברה בשם ‘אורון’ – תעשיית שלטי ניאון ותאורה פלורסצנטית. בשנות ה-70 התמקמה בחלקו הדרומי של ‘בית וילוז’ני’ חברת ‘קירוסקאי’, שמאז הפכה לאחת החברות הגדולות בישראל לשיווק ציוד למטבחים. לצדה פעלה חברת ‘רוני רדיו’ המתמחה באזעקות וחשמלאות רכב. ביולי 2014 השלימה ‘קבוצת גאיה’ את רכישת המבנה עבור קבוצת רוכשים. הבניין שוחזר ושופץ ואף אוכלס במהלך שנת 2022.
כיום פועלת בקומת הקרקע של הבניין, מסעדה פופולארית בשם ‘מלה’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
בית וילוז’ני בשנת 2007. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון עיריית תל-אביב.
בית וילוז’ני בשנת 2007. צלם לא ידוע, מתוך ארכיון עיריית תל-אביב.
אזרחים ותיקים מספרים
עמליה ברזילאי: הבית בו גדלתי! קומה שנייה. על המרפסת הצרה והארוכה למדתי לגלוש על סקטים ולרכב על אופניים, וכן להיפצע בברכיים ובמרפקים, מהקירות שהיו מצופים בסיליקט שפריץ כזה. החצר הפנימית הייתה מקום מפגש לילדי הבניין והשכונה. שם בילינו עד הערב כשהאימהות קראו לנו מהמרפסות לעלות הביתה. ותחנת הרכבת הייתה שטח ההרפתקאות של ילדותנו, ובמיוחד כדי לחצות את הפסים בדרך לבית הספר הייתה משימה הרפתקנית.
רבקה גרטל-רוגטקה: ילדי השכונה בילו ברחוב ובקן של תנועת הצופים ברחוב מלצ’ט, יותר מאשר בבית. הם ניהלו חיי שכונה מלאי קסם וחוויות. החלבן עבר יום יום ברחוב ומכר חלב בכדים לפי מידה. מוכר הקרח הגיע אחריו והילדים אספו את שאריות הקרח שנפלו לריצפה, והפכו מבחינתם לקרטיב.
