בית צפורה אלקונין
בית צפורה אלקונין – רחוב גרוזנברג 20, פינת נחלת בנימין 22.
מאיר אלקונין ואשתו צפורה (פייגה) לבית ליפשיץ, היו מראשוני המתיישבים בשכונת נחלת-בנימין. מאיר הוא בנם של מקימי מלון אלקונין ההיסטורי, ברחוב לילינבלום, ואילו ציפורה היא בתו של דניאל ליפשיץ, ממייסדי העיר פתח-תקווה. כמו רבים מתושבי תל-אביב, הוגלו מאיר וצפורה במהלך מלחמת העולם הראשונה למצרים, שם גם נולדה בתם הבכורה דניאלה. כששבו לפלשתינה, רכשו את המגרש הדרומי בהצטלבות הרחובות גרוזנברג ונחלת-בנימין. ב-1920 הועבר המגרש ברישומי הטאבו מידיו של מוחמד אבן עגילה, לידיה של צפורה אלקונין.
תחילה בנו בית בן קומה אחת ששימש אותם ואת שתי בנותיהם, דניאלה ונחמה (ילידת 1919) למגורים. מאיר אלקונין שהתפרנס מניהול בית עסק למוצרי חשמל, נפטר בשנת 1925. האלמנה אשר נקלעה למצב כלכלי לא נוח, החלה להשכיר באותה עת חלק משטח המבנה. תחילה הוסב אחד החדרים לחנות צילום בשם ‘רמברנדט’: “צלמו את ילדיכם בצחוקם! צלמוניה רמברנדט. נחלת בנימין 22, ליד הדסה. ההזמנות מתמלאות יפה, במהירות ובדיקנות (מודעה בעיתון ‘הארץ’, מארס 1926). מאוחר יותר נוספה לצד הצלמניה גם חנות נעלים. בתחילת שנות ה-30 נפתח במקום בית עסק קטן של שען בשם מינדלין.
בסרטון זה מצולמים הבתים ההיסטוריים שמקיפים את חיבור הרחובות: נחלת-בנימין, שפ”ר וגרוזנברג. בין היתר ניתן לראות בסרט בבירור, גם את בית צפורה אלקונין
בסרטון זה מצולמים הבתים ההיסטוריים שמקיפים את חיבור הרחובות: נחלת-בנימין, שפ”ר וגרוזנברג. בין היתר ניתן לראות בסרט בבירור, גם את בית צפורה אלקונין
מיקומו של הבית ממש מול ‘מלון נורדוי‘ שנפתח בשנת 1925 והפיכתה של השכונה לאחד המרכזים המסחריים המבוקשים בתל-אביב, עוררו אצל הגברת אלקונין רצון עז להרחיב את המבנה ולהשכיר בו שטחים לבתי עסק ולחנויות. ב-1933 היא שוכרת את שירותיו של האדריכל המפורסם יוסף ברלין, כדי שזה יתכנן עבורה הרחבה משמעותית של הבניין, הכוללת תוספת של שתי קומות. אלא שלאכזבתה של בעלת הבית, בעירייה לא מאשרים פתיחת חנויות בחזית הפונה לרחוב גרוזנברג. עניין זה מעלה את חמתה של צפורה. ב-7 באוגוסט 1933 היא שולחת מכתב מחאה לעירייה:
בראשית חודש אפריל שנה זו הגשתי בקשה לוועדה בדבר מתן רישיון להוספת שתי קומות נוספות על הבניין. צורפו תוכניות מפורטות שהוכנו על ידי האדריכל ברלין. בבואי להתעניין בתוצאות בקשתי הוגד לי במחלקה הטכנית כי לא תינתן לי הרשות להקים חנויות על מגרשי לצד רחוב גרוזנברג, בלי כל נימוק. הנני מתכבדת בזה לציין כי דחיית בקשתי הינה אפליה לרעה, ומתנגדת לחלוטין לכל כללי הצדק והיושר.
כידוע לכבודו ניתנו רישיונות והוקמו חנויות על כל המגרשים בפינת הרחוב נחלת בנימין משני העברים, החל מרחוב אחד-העם ועד רחוב השומר. ולדואגים ליופי העיר, אם מצאו דווקא מסיבה זו לנכון להפלות אותי לרעה ללא כל הצדקה, ניתן להגיד כי צורת הבית המכיל חנויות מצד רחוב נחלת בנימין וגם בחלקו מצד רחוב גרוזנברג הינה נאה. למותר להדגיש כי אני מחוסרת כל אמצעים. המלווה שעליו עלה בידי להשפיע לתת לי הלוואה הסכים לכך בתנאי מפורש שאבנה חנויות דווקא, כי ההכנסה בסביבה סואנת זו בטוחה לדעתו (וגם לדעתי) מחנויות.
למרות מסכת התכתבויות עיקשת מצדה של הגברת אלקונין, אנשי העירייה עמדו בסירובם. נושא החנויות הצית סכסוך בין הגברת לבין האדריכל, עד שצפורה המתוסכלת החליפה אותו בשני השותפים ליאסקובסקי ואורנשטיין, הידועים בעיקר בזכות תכנון ‘בית פולישוק‘ ברחוב אלנבי. יוסף ברלין הפגוע הגיש תביעה בבית משפט השלום על הפרת חוזה, אך לבסוף הגיעו אלקונין וברלין לפשרה. בשנת 1935 הגישו ליאסקובסקי ואורנשטיין תכניות בניה למבנה בן שלוש קומות אשר בו היו מיועדות לקום חמש חנויות. שתי הקומות העליונות תוכננו לשמש עבור מגורי דיירים ועבור משרדים. תחילת הבניה עוכבה מעט בגלל התנגדותם של בעלי החנויות במבנה הקיים. תעודת הגמר ניתנה ל’בית צפורה אלקונין’ במאי 1938.
עוד בטרם נחנך הבית באופן רשמי, החלה לפעול בו חנות הכובעים של יעקב ויניק. בחודשים בהם פעלו פועלי הבניין במרץ רב כדי להשלים את מלאכת הבניה, העביר ויניק את החנות באופן זמני, לרחוב המלך ג’ורג’. בשכנות לחנות הכובעים ניהל אדם בשם אפרים פואר חנות גלנטריה. בית המסחר המפורסם לבדים של יוסף דיניץ, אשר שמו עדיין מעטר באותיות מובלטות את פינת הבניין המעוגלת, נפתח בשנת 1939. עם השנים הפכה החנות שמכרה אריגי צמר, משי, כותנה, וילונות ובדי ריפוד, למזוהה עם הבניין, עד שבטעות חלק מהתושבים כינו את המקום ‘בית דיניץ’. יוסף וברוניה דיניץ גרו ברחוב מזא”ה (‘בית אנגל‘), במרחק 10 דקות הליכה מהחנות, ביחד עם בתם מרים ובנם שמחה – לימים חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ויו”ר הסוכנות היהודית. בסוף שנות ה-50 כשבית המסחר כבר היה מבוסס ומוכר בתל-אביב, התפנה יוסף דיניץ (1973-1890) גם לפעילות ציבורית ושימש בתפקיד מרכזי בהתאחדות הסוחרים.
צפורה אלקונין שבעצמה גרה בצניעות באחת מדירות הבית, פינתה חלק משטח הדירה עבור בתה נחמה וחתנה אפרים פיק, שעלה ארצה מבסרביה בשנת 1935. הבת דניאלה נישאה ליצחק גולדשטיין ועברה לגור בחיפה. אפרים סייע בידיה של צפורה במלאכת הטיפול בענייני הבית. בסוף שנות ה-40 נקלעו השניים לסכסוך עם בן-ציון הרבסט שהשתלט על גג הבניין ועשה בו כבשלו. שוב נאלצת צפורה לנהל תכתובת עם אנשי העירייה:
אני בעלת הבית ברחוב גרוזנברג מספר 20 והשכרתי למר בן ציון הרבסט לפני חמש שנים חצי גג לתליית וילונות. לפני שנה ערב חג סוכות הוא בנה לו סוכה לחג ברשותי. חותני בשם פיק אפרים פירק את הסוכה בפסח. בחודש יולי בערך הרבסט בנה לו סוכה חדשה במקום הישנה ללא רשותי. פניתי לעיריית תל אביב וכמו כן שלחתי מכתב מעורך דין שלי על מנת שיפרק את הסוכה, אבל ללא תוצאות. בתאריך 13 באוקטובר 1949 הוא הביא עגלה מלאה קרשים ולוחות על מנת לבנות את הסוכה ולהופכה לצריף ממש. תיכף פניתי למשטרה ברחוב יהודה הלוי מספר 6, לקצין קפלן וסיפרתי לו על כל העניין.
סוף הפרשה בהתערבות הרשויות ובתשלום קנס של בן ציון הרבסט.
בנובמבר 1953 נפטרה צפורה אלקונין והורישה את הבניין לשתי בנותיה. באמצע שנות ה-50 פתח כאן מרדכי לוי חנות לצרכי בית ולצבעים. כעבור מספר שנים נפתחה החנות לבגדי-ים ‘שאשא’, בשכנות עם בית המסחר של דיניץ. בשנת 1966 הצטרפה לעסקי הטקסטיל בבניין חנות בשם ‘הלבשת קופרברג’. במהלך השנים הבאות נפתחו ונסגרו כאן חנויות בגדים ובדים לא מעטות.
כיום, חולש על קומת הקרקע של הבניין בית המרקחת ‘אופיר’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
צפורה אלקונין בצעירותה.
צפורה אלקונין בצעירותה.
עדות אישית
שרה צח, נכדתם של מאיר וצפורה אלקונין: צפורה הייתה מיילדת. היא נסעה מהארץ לוינה ללמוד. בעלה מאיר הוא הבן של נחום אלקונין, ממלון אלקונין. אבא של צפורה היה ממייסדי פתח תקוה ויש שם רחוב על שמו. והבית שבו גר הוא בית עץ שמור על יד בית הכנסת שהוא הקים. מצבה הכלכלי של צפורה היה טוב מאד. היא הייתה רוכבת על חמור ״לקחת ילדים״ כמו שהיא קראה לזה והגיעה עד רחובות וראשון לציון. החנויות והדירות בבניין היו בדמי מפתח.
