בית טג'ר

בינתיים ניתן רישיון להוספת קומה שלישית למבנה. מספר אדריכלים היו מעורבים בתכנון הבית, אבל האיש שחתום על מראהו הסופי של ‘בית טג’ר’ הוא ליאופולד לוסטיג, שנותר חקוק בזיכרון התושבים הוותיקים של העיר כמי שתכנן, ללא תמורה כספית, את גן החיות ב’גן הדסה’. הקומה שבמפלס הרחוב יועדה למסחר ואילו בשתי הקומות העליונות, בנוסף למשפחת טג’ר, התגוררו דיירים אחרים. 

בשנת 1928 מתמקמת באחת הדירות משפחת ויסברד (השם עוּברת בהמשך ללבני), ההורים הינדה ודוד, וילדיהם הבוגרים דבורה, דינה ועמנואל. שני בתי עסק בולטים בתקופת בראשית של הבניין: המסעדה הביתית של גברת לאה זוכוביצקה ובית החרושת למכונות תפירה ואופנים של האחים גרוסקופף. האחים בנימין ויוסף גרו עם נשותיהם במרחק הליכה קצר מהמפעל הקטן שלהם, ברחוב ברנר. בתחילת שנות ה-30 ישב גם בית המסחר של יעקב שווארץ, בחנות הפונה לרחוב אלנבי. שווארץ מכר חומרי בניין, כלי עבודה וכלי מטבח.

בשנת 1936 ערך לוסטיג, שמשרד האדריכלים שלו ישב ברחוב פרישמן, שינויים בתכנית הבניין. חלק מהשינויים הותאמו לצרכיו של אדון יצחק מיטווך, שמונה להיות נציג של חברה אמריקאית למיכון משרדי. מיטווך עבר בעצמו לגור עם משפחתו בבניין, וכן שכר את אחת החנויות שתשמש כמשרד עבור החברה. לצורך הרחבת שטח המשרד נדרשו השינויים בבניין. לצד המשרד של מיטווך וליד המכולת של בנימין קימברג, נפתחה חנות הוילונות ‘קורמן’. בשנת 1939 את קורמן החליף יעקב ריפ, ששינה את שם החנות ל’ריפּ’. ואלו שבאו לקנות וילונות יכולים היו באותה הזדמנות לסור אל סלון הכובעים של ‘הולנדר’ ולקנות כובעי גברות. באותה תקופה הציע הרב אליהו מרינובסקי מתוך אחת מדירות הבית, שירות של משלוח חבילות לרוסיה.

באמצע שנות ה-40 נכנס דוד טג’ר לעימות עם הרברט שטיין, מנהלה של חנות הספרים ‘חירות’ שעבדה בפינה הצפונית של קומת המסחר, וחלקה קיר משותף עם סלון הכובעים של הולנדר. טג’ר התכוון להקצות חלק מהשטח בו השתמש שטיין לצורך פרסום החנות, עבור דוכן לצחצוח נעליים ממנו יוכל להתפרנס אחיו המובטל, רחמים טג’ר. בצר לו, פונה שטיין למחלקה הטכנית בעירייה ומקבל מהם את התמיכה הנדרשת. זמן קצר אחר-כך חובר שטיין לבעל עסק אחר בבניין, מ. גרושבסקי, המשמש כסוכן של אנציקלופדיה בריטניקה בארץ ישראל, מצרים וסוריה, וביחד הם מציבים שלט פרסום, במקום בו היה אמור להיפתח הדוכן לצחצוח נעליים.  

בקומה ב’ גרים בשנת 1949 סבסטיו ופולה ברגמן ובדירה מעליהם, בקומה ג’, ממוקמת התופרת מרים מיינינגר, שמפרסמת מודעות בעיתונות היומית: “מעילים, שמלות, חליפות. המודלים שלי במחירים זולים.” ב-1954 נפתחה כאן חנות התקליטים ‘מלודיה’ שתקצור הצלחה מרשימה ותהפוך לחלק בלתי נפרד ממראה הבית במשך שנים ארוכות. ריינה טג’ר שהייתה פעילה מאד בניהול ענייני הדיירים נפטרה ביולי 1954 והותירה את בעלה דוד לטפל לבדו בחוזים ובעניינים השוטפים. 

הבן הבכור שלמה טג’ר התחתן עם רבקה ועבר לגור בפתח-תקווה, ואילו הבן הצעיר יצחק נפצע במהלך מלחמת השחרור ונאלץ להתמודד עם מצבו הרפואי. בעליו של בית הקפה ‘אספרסו’ שפנה לחזית של בלפור, יוסף פישבך, גרם לדוד עגמת נפש מיותרת עד שזה נאלץ לפנות לעורכי הדין מרדכי בן-דרור וחיים אלחדיף כדי שינהלו בשמו מאבק משפטי נגד האיש, אשר לא עמד בתנאי ההסכם איתו. פישבך אגב, התגאה בכך ש’אספרסו’ הוא בית הקפה היחידי באזור כולו, שפתוח החל מהשעה 6:00 בבוקר.

לאחר מותו של אביו היה זה בכל זאת יצחק טג’ר שלקח על עצמו את משימת הטיפול בשוכרים ובדיירי הבניין. בשנות ה-60 וה-70 ניהל במקום הסוחר נתן ויצמן חנות לבגדי נשים תחת השם ‘אסנת’. בתחילת שנות ה-70 פעל בית מלאכה לעיבוד תכשיטים, בחנות הצמודה לחדר המדרגות. באוקטובר 1988 מכר יצחק טג’ר את הבניין למשפחת שאלתיאל. הבניין היה באותה עת במצב תחזוקה גרוע ואף הוכרז כמבנה מסוכן. בשנות ה-90 הועמדו פיגומים ונעשה שיפוץ חלקי. בתחילת שנות ה-2000 במרכז קומת המסחר ישבו חנות ‘רופינה’ שעל השלט שלה נרשם “שעונים זה אנחנו”, בחיבור החזיתות נמצא המרכז למצלמות וידאו, ובחזית הפונה לרחוב בלפור ניתן היה למצוא חנות צילום.

לבתו של שלמה טג’ר, בינה כהנוביץ’ מאבן יהודה, נולדו שני ילדים, אפרת ודרור. ואילו ארז כהנוביץ’, הנכד של בינה, הוא למעשה נכד של הנכדה של ריינה ודוד טג’ר – דור חמישי למייסדי הבית ברחוב בלפור 1.