בֵּית יַרְדֵּנִי
בית ירדני – רחוב יהודה הלוי 58 פינת מזא”ה 52 ופינת גולדברג 13.
באוקטובר 1932 רכש דוד ירדני מאדון יהודה גרזובסקי את המגרש העומד על ‘אדמת רמדן’, דרומית ל’אדמת קברטין’. באוגוסט 1933 שוכר ירדני את שירותיו של האדריכל משה צ’רנר כדי שיבנה עבורו בית בן שתי קומות. צ’רנר הוא האיש שחתום על מבנים מוכרים בעיר, ובהם בית העירייה הישן ברחוב ביאליק, וכן בית ‘שבח אשכנזי‘ ברחוב בלפור, פינת רוטשילד. בשנות ה-30, כשאר עמיתיו למקצוע, ביצע צ’רנר הסבה מהסגנון האקלקטי, לסגנון הבינלאומי. עוד במהלך הבניה נתבקשה ואושרה תוספת של קומה שלישית ל’בית ירדני’.
צורתו של המגרש, שנמחץ בין שלושה רחובות, היא שהכתיבה את קווי המתאר הצרים של המבנה, הנראה כמו ספינה שעומדת להפליג. המגרש הפך אף צר יותר מכפי שהיה כאשר נרכש, וזאת בגלל הרחבתו של רחוב יהודה הלוי בשנת 1933. המהנדס העירוני רומז במזכר פנימי כי יש מקום לפצות את מר ירדני: “אני חושב שמן הצדק להחזיר לו שטח הבניין, אבל אינני חושב שניתן להגדיל את מידות המגרש.” בחלקו הצפוני והצר נושק המבנה לרחוב מזא”ה, ואילו בחלקו המזרחי הוא שוכן לצד רחוב גולדברג, שבאותה תקופה נקרא עדיין רחוב אבן-גבירול. הכניסה לחדר המדרגות של הבניין היא מרחוב גולדברג.
בסרטון זה מצולמים שלושת הבתים ההיסטוריים הניצבים על חיבור הרחובות מזא”ה ויהודה הלוי בתל-אביב: בית דלפינר, בית הַמְפֶּל ובית ירדני.
בסרטון זה מצולמים שלושת הבתים ההיסטוריים הניצבים על חיבור הרחובות מזא”ה ויהודה הלוי בתל-אביב: בית דלפינר, בית הַמְפֶּל ובית ירדני.
כך או כך, דוד ירדני המתוסכל, מבקש לכל הפחות שיאשרו לו פתיחת חנויות בקומת הקרקע, למרות שהאזור מוגדר כשכונת מגורים, ללא מסחר. הוא מעוניין לפתוח חנות מכולת, אותה הוא עצמו ינהל, ולצדה חנות למוצרי חלב, אותה ישכיר. בקשתו נדחית וגם הערעור נדחה. בדצמבר 1934 מועברת בטאבו מחצית מערך הנכס, על שמה של אסתר ירדני, אשתו של דוד. עד שהוקם הבית גרו בני משפחת ירדני ברחוב אהבת-ציון (רחוב אהרונסון של ימינו) ליד הים. דוד עבד כעוזר לנהג ברכבת, בשכר של 20 גרוש ליום, אבל פוטר מסיבות בריאותיות. בניית הבית גררה הלוואות כספיות ועל-כן פתיחת החנויות הפכה חיונית. בצר לו, לאחר הדחיות שקיבל, מצליח ירדני להחתים 87 מדיירי השכונה על מכתב שניסח עבורם: “אנו החתומים מטה מבקשים מאד מאת העירייה, להרשות למר ירדני לפתוח חנות מכל מיני צרכי אוכל, משום נוחיות ציבור גדול של דיירים.”
למרות שבשנת 1936 – חודשים ספורים לפני שנפטר – התערב מאיר דיזנגוף אישית לטובת הזוג ירדני והורה להעניק להם רישיון לפתיחת חנות, הדבר לא ממש עזר ומצבם הכספי של השניים רק הלך והחמיר. בשנת 1937 עברו בני הזוג לגור בחדר הכביסה שעל הגג ופינו את דירתם. הם עוד קיוו להסב את המבנה לבית מלון ואף נערכו לכך, אלא שהשנים היו שנות המשבר הכלכלי הקשה שפקד את הארץ, והעניין לא צלח. כאשר כלו כל הקיצין והחובות העיקו, מכרו לבסוף את הבית בשנת 1940 לאהרון צרקוב.
צילה ואהרון צרקוב המשיכו להתגורר בביתם ברחוב פרוג. רכישת ‘בית ירדני’ הייתה השקעה נוספת עבור צרקוב ועבור שותפו לעסקים שמואל לבנון, אשר התמחו ברכישת נכסים מבעלי בתים שהיו על סף פשיטת רגל. וכך כשהתגבר הביקוש לדירות באזור וערך הנכס שוב עלה, הבניין נמכר. בשנת 1950 הוא היה שייך לחיים קוזלובסקי שבתורו מכר אותו ליעקב-שמואל כהן. בינתיים חלו תמורות בשכונה שהפכה לחלק מרכזי בעיר ולא היה עוד צורך לנהל ויכוחים בנוגע לפתיחת חנויות. כך הצליח כהן בשנת 1957 לקבל אישור לפתיחת חנות שלישית בקומת הרחוב. שלוש החנויות פנו לכיוון החזית של יהודה הלוי ואילו בעורפן של החנויות, בחלק הפונה לרחוב גולדברג, היו מחסנים. את מרבית הדיירים שגרו בדירות, החליפו משרדים. חלק ממשרדי ההנהלה של העיתון ‘מעריב’ עברו לכאן באותה תקופה, וכך גם משרדי התאחדות מגדלי הבקר.
בסוף שנות ה-50 נפתח במקום מזנון וב-1962 הצטרפה אליו חנות למכירת עוגות וממתקים. בתי העסק נסגרו ונפתחו לאורך השנים: מכבסה אוטומטית, מספרה, התקנת אזעקות, סוכנות ביטוח, ועוד. ב-1975, לרגל חנוכת החנות ‘תקליטי השלום’ מובטחת הנחה לרוכשים תקליטים של הזמרים: דמיס רוסוס, אנריקו מסיאס, אריק איינשטיין ומייק ברנט.
באמצע שנות ה-90 החל לפעול ב’בית ירדני’ סנדוויץ’ ובר-קפה ‘יהודה הלוי’ שהיה פופולארי במיוחד במשך תקופה ארוכה, עד שעבר לרחוב לינקולן. כיום, ניתן למצוא כאן את המסעדה האיטלקית ‘צ’יקטי’ של השף מיכאל גרטופסקי.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
