בית דוד פולטש

בית דוד פולטש – רחוב יהודה הלוי 55, פינת רחוב יבנה 35. מכונה גם ‘בית ליבר’.

הבית שנבנה בשנת 1925 נמצא מעט צפונית לשכונת ‘רמת השרון’ (מתחם לבונטין של ימינו) ומרחק 150 מטר דרומית לשדרות רוטשילד. צמד השותפים, המהנדסים הנרי ליברסון וליאון פינשטיין, תכננו את הבית עבור משפחת פולטש. במקור, הבית נבנה בסגנון אקלקטי עם קשתות ועמודים שתמכו במרפסות מקורות.

מעט מאד ידוע על דוד פולטש. בשנת 1928 נתבע על-ידי דוד איזמוזיק בגין סכסוך כספי שהיה ביניהם. דוד איזמוזיק, ממייסדי העיר תל-אביב, וסגן ראש העירייה, לא היה האדם הנכון להסתבך איתו. נראה שפולטש נקלע לצרות. כך או כך הבית נמכר בשנת 1932 לאדונים יוסף ממלוק וחיים ליכטבלאל. אלו הזמינו את האדריכל יהודה מגידוביץ’ כדי שיערוך שינויים והתאמות בבניין, ברוח התקופה.

מגידוביץ’ שבעצמו היה מנסיכי הסגנון האקלקטי, היה מצוי באותו שלב בחייו המקצועיים בתהליך המרה כאשר עבר לעבוד בסגנון הבינלאומי. אין עוד בעיר מבנה, מתוך מאות המבנים שמגידוביץ’ אחראי עליהם, כמו הבית הזה, בו ניתן לראות את השינוי שעבר על האיש. הוא מחק כל סממן אקלקטי, הוסיף את חלון התרמומטר האופייני לסגנון הבינלאומי, ניקה את העיטורים המצועצעים, ביטל את העמודים ואת הקשתות ונתן למרפסות את המראה של האדריכלות המודרנית, כפי שזה משתקף עד היום.

בסוף שנות ה-30 נרכש הבניין על-ידי התעשיין ישראל ליבר (1954-1883). ליבר הקים את אימפריית השוקולד שהייתה קרויה על שמו. כל מי שחי בארץ בשנות ה-50 וה-60 זוכר את המשפט מהפרסומת: “על כל לשון, ליבר תמיד ראשון.” ישראל וציפורה (צילה) ליבר גרו בעצמם ברחוב לורד ביירון.

ביוני 1944 שולח השכן מהבניין העורפי ברחוב שד”ל 10, חיים ישורון שמו, מכתב נרגז לעירייה, בעקבות אישור להקמת חניה עבור מר ליבר, אשר בא לדעתו על חשבון איכות החיים שלו:

מר ליבר כאחד מאנשי זמן-חירום שהרוויחו כספים עצומים וקנו בתים רבים, מרשה לעצמו באותה הקלות להטיל חשד עליי על ידי שקרים כאילו דרשתי ממנו סך 50 לירות, תמורת הסכמתי שיבנה גרז’ סמוך לגבול ביתי, וכנראה עושה השקר הזה את הרושם שהיה דרוש לאיש זה, וכבודו כתב לי את מכתבו בצורת התראה, מבלי לשמוע אותי קודם…

משה ליבר, הבן הבכור לבית ליבר, שגם ניהל לאחר מות אביו את מפעל השוקולד והקקאו, הוא זה שהיה אחראי לענייני הבית, ביחד עם אחותו לאה קירש, עד שהעביר את הבעלות לשתי בנותיו, רות ליבר-בסקין ודליה שוב. דליה אף גרה באחת הדירות בבניין עם בעלה עו”ד משה שוב, שהחזיק כאן גם את משרד עורכי-הדין שלו, ובין היתר ייצג את המשפחה מול הרשויות.

ככל שחלפו השנים פינו הדיירים שחיו ב’בית דוד פולטש’ את מקומם למשרדים של עורכי דין וסוכני ביטוח. סוכנות הביטוח הבולטת שפעלה בבית הייתה זו של אברהם רקנטי. האיש, שהסוכנות הייתה חלק מדירת מגוריו, התקומם כנגד השיפוצים שעשתה משפחת ליבר בבניין, במטרה להכשירו לייעודו המסחרי. כך הוא כותב למר גלובר ממחלקת ההנדסה בעירייה, בספטמבר 1958:

מזה חודשים רבים וארוכים הולכת ומסתבכת השלמת הבניין שאני גר בו ברחוב יהודה הלוי 55, תל אביב, והפיכת דירות לחנויות ומשרדים. אני סובל מזה זמן רב מלכלוך, טרדות, רעש, אי נוחות, סכנת פלישת חתולים, עכברים ופורצים, מכיוון שקצב הבנייה איטי מאוד ואין בעל הבית מתחשב עם התלונות הרבות ממני ומאשתי.

בשנת 1958 נפתחה בקומה שבמפלס הרחוב החנות ‘צמר יוסטמן’ שעד מהרה הפכה להיות מזוהה עם הכתובת ‘יהודה-הלוי 55’. רבים מילדי תל-אביב שגדלו בעיר באותה תקופה, זוכרים בערגה את סלילי הצמר הצבעוניים שנועדו לסריגה, ואשר נערמו על המדפים בחנות של יוסטמן. מתוך מודעה בעיתון ‘הארץ’, ינואר 1959: “לאשה הסורגת. הקנית כבר את החוברת ‘אופנת הסריגה האחרונה’? 104 תמונות ודוגמאות. המכירה הראשית: צמר יוסטמן.”

בשנות ה-60 וה-70 פעלו למרגלות הבית שני בתי עסק שגם הם הפכו לחלק מהנוף: ‘בית קפה מגידו’ ותחנת המוניות ‘כדורי’. באמצע שנות ה-70 הצטרפה אליהם ‘מסעדת שאשו’. כיום, בחזית הפונה לכיוון רחוב יהודה הלוי נמצאת חנות מתנות ותמרוקים בשם ‘גבאי’, ובפינה המתחברת לרחוב יבנה ממוקם בית האוכל ‘נויביס’, המתמחה בהכנת כריכים וסלטים.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.