סָנָטוֹרְיוּם עֵין-גֶּדִי
סנטוריום עין-גדי (בית ברסקי) – רחוב מזא”ה 10.
שני צריחים מפארים את רחובות העיר תל-אביב עד ימינו, זכר לתקופה הרומנטית בה אדריכלים שחיו כאן לפני כמאה שנה, דמיינו את העיר, כמצודת אבירים אירופאית. הצריח הראשון שייך ל’בית וילסון‘ ברחוב קלישר 9. הצריח השני עומד על מגדל חדר המדרגות של ‘בית בּרסקי’, אשר נודע כ’סנטוריום עין-גדי’.
במקור, הבניין נבנה עבור שלמה ברסקי ומשפחתו. הבית תוכנן על-ידי האדריכל יהודה מגידוביץ’. בשנת 1922 החלה הבניה על המגרש שברחוב מזא”ה (כשעדיין היה חלק מרחוב גרוזנברג), פינת רחוב יבנה, במרחק עשרות מטרים בלבד מרחוב אלנבי. מספר שנים מאוחר יותר, כשהבית כבר שימש כסנטוריום, התפרסמה כתבה באנגלית, במגזין ‘פלסטיין והמזרח הקרוב’, וכך מתואר ‘בית ברסקי’ בכתבה: “מבנה הסנטוריום פתוח מכל צדדיו לאור השמש ולאוויר. מרפסות נרחבות עומדות לרשות השוהים במקום ומאפשרות תצפית נהדרת על הים.”
שלמה ברסקי, שהיה איש אמיד, זכה לכינוי “גואל אדמות” בזכות פעילותו הנמרצת. הוא רכש קרקעות מתושבי יפו הערבים וסייע בפיתוח ויישוב העיר העברית. בין היתר רכש את ‘אדמת זמריה ברסקי’ שבאזור רחוב פינסקר, פינת אלנבי, וכן שטחים נרחבים ב’צפון הישן’ של העיר. הקירבה אל החוף לא היטיבה עם משפחת ברסקי. הנערה עמליה, אחת מארבע הבנות של צילה ושלמה, טבעה בים. שלמה ברסקי שלקה במחלת הכליות נפטר בסמוך למועד בו היו אמורים בני המשפחה לאכלס את הבית.
יורשיו של ברסקי הגיעו להסכם עם ד”ר חיים שטיין (1884 – 1942) להרחבת המבנה ולהפיכתו לבית חולים ובית יולדות בשם ‘עין-גדי’. לימים, יסתבר כי ההסכם נוסח באופן לקוי. כך נכתב על ד”ר שטיין באנציקלופדיה ‘תדהר’: “בשנת 1912 ביקר בארץ ובראשית 1920 הוזמן ע”י הד”ר רובינוב והגברת סולד לפעולה רפואית בארץ ונתמנה למנהל בית-החולים ‘הדסה’ ומנתח ומילד ראשי. ניתח את פצועי מהומות מאי 1921 ביפו ובתל-אביב. ב-1923 יסד את בית-החולים עין גדי.” ד”ר שטיין נמנה על הרופאים אשר ניסו להציל את חייו של חיים ארלוזורוב, כשזה הובא לניתוח בהול בבית-החולים ‘הדסה’ לאחר ההתנקשות שאירעה ב-1933.
בשנת 1937 התלקח סכסוך מר בין ד”ר שטיין, לבין יורשיו של שלמה ברסקי, שהגיע עד לפתחו של בית המשפט. בכתבה נוקבת בעיתון ‘דבר’ מתוארת הפרשה: “בשיכרון הדהרה אחרי עגל הזהב זכתה תל-אביב למחזה מביש, מיוחד במינו אפילו בשביל רודפי הבצע מסוג בעלי הבתים: בית חולים הושלך החוצה לפי דרישת בעל הבית. האמת היא שלא כל בית החולים הושלך, אלא חלקו, כי נשיא בית־הדין המחוזי לא הרשה להשליך חולים וחולות ויולדות החוצה. פונו בכוח, לפי שעה, רק חדרים אחדים. הבניין שייך כבר כיום לד”ר שטיין, אבל מחמת פגימה פורמלית יש עוד בכח הבעלים הקודמים להתחרט ולבצע בינתיים את זממם.” לבסוף, הנושא נפתר בדרך כלשהי ובית החולים חזר לפעול.
רבים מילדי תל-אביב של שנות ה-30 וה-40 נולדו בבית היולדות של ד”ר שטיין. למעשה התקיימה תחרות בלתי סמויה בין בית היולדות של ד”ר פרויד ברחוב יהודה הלוי, לבין בית היולדות ‘עין גדי’. זמן השהות וההתאוששות של היולדות היה ארוך משמעותית מכפי שהוא כיום, ועל-כן באותה הזדמנות, רבים כבר ערכו את טקס ברית המילה, בבית החולים. בשנות ה-50, לאחר מותו של שטיין, כשמנהל המוסד היה ד”ר כץ, עיקר הפעילות ב’עין גדי’ התמקדה בניתוחים להסרת שקדים. על תלונה של הורה לילד – שטען בשנת 1957 כי התנאים הסניטריים בבית-החולים ירודים – ענה ד”ר כץ: “אין שום ספק שלפנינו אדם שראה מפרי דמיונו הטוב עליו ולא ראה את המציאות. אין שמץ של אמת בדבריו.”
בית החולים עורר ביקורת רבה גם כאשר הפך למוסד סיעודי עבור ישישים, בשל צפיפות וטיפול מרושל בחולים. בגלגולו האחרון הפך לבית חולים גריאטרי בשם ‘הדר לזקן’ עד שנסגר סופית. בשנת 2012 ‘בית ברסקי’ עבר שיפוץ ושב להיות בית מגורים כפי שהיה מתוכנן להיות מלכתחילה.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
אזרחים ותיקים מספרים
רינה שרב: כילדה עברתי כאן ניתוח שקדים, אחריו קיבלנו גלידה כפיצוי.
רבקה קרן: כחלק מעברו המפואר שימש כבית חולים ליולדות. סבתי ודודתי הבכורה ילדו שם במקביל את בנותיהן. בעוד סבתי ילדה את בתה הצעירה, דודתי ילדה את בתה הבכורה. לימים בית חולים עין גדי כפי שקראו לו, שימש כבית חולים להוצאת פוליפים ושקדים מגרונם של ילדים.
ישראל נוימן: בשבילי זה היה המקום עם ריח של חומרי הרדמה, שם עשיתי ניתוח שקדים בגיל 4.
טובה מירון: שם עברתי ניתוח להוצאת שקדים ופוליפים בגיל שלוש – שנת 1951. זוכרת את הבנין. זכור לי גם הסאניטאר- איש שמן שלבש עליו סינר גומי אדום ולקח אותי מידיה של אמי, וגם זכור לי ריח האתר החזק בחדר ניתוח.
יהודה אלעזר: כשהייתי בן חמש, בקרתי את סבתי בחולון. הבית ניצב ברחוב חולי ואני יצאתי לשחק בכסא נוח בחול. ניסיתי לשכב על בטני והכסא נסגר ומחץ אצבע בכל יד ותלש את ציפורני. סבתי רצה אתי למרפאה ולמזלי, אחי ובן דודי הגיעו לביקור והסיעו אותי לתל אביב. אבי התקשר לכירורג הנודע אז ד”ר בריסקר שהורה לו לשכור חדר ניתוח בעין גדי. הוא הציל את אצבעותיי. אבל, עד היום נראות הצלקות והצפרניים עקומות מעט.
צביקה כגן: בבית חולים עין גדי עשו לי ניתוח שקדים ופוליפים.
אפרים גלעד: בשנת 1941 עברתי שם ניתוח שקדים. אני זוכר את הגלידה שקיבלתי מאוחר יותר.
עוזי קומרוף: בשנת 1940 כשהייתי בן 6 עברתי ניתוח להסרת השקדים בבית החולים עין גדי. למיטב זכרוני למנתח קראו ד״ר זכר.
דפנה חיון: גם לי עשו שם ניתוח שקדים בשנת 1958 או 1960. הרדימו אז עם נרקוזה. זכור לי כטראומה.
פרחיה עופר: וואו הוציאו (ניתחו) לי שקדים ופוליפים. עזר כמו כוסות רוח למת, וכל זאת כדי לקבל גלידת ויטמן. המנתח היה ד”ר זכר.
עפרה בן-עמי: גם אני נולדתי בבי״ח עין גדי. עד כמה שידוע לי לפני שהפך למוסד גריאטרי בצעו במקום הפלות. מעט אירוני לבי״ח לשעבר של יולדות.
