בֵּית קוֹיְפְמָן אֶת דְּרַקְסְלֶר
בית קויפמן את דרקסלר – רחוב גורדון 25, פינת רחוב דב הוז 31 (לשעבר רחוב חובבי-ציון).
נכתב בעזרתה האדיבה של אירית כהן, בתה של הדיירת הבולטת ביותר שגרה עד כה בבניין, הגברת לולה לוקסנבורג, יקירת העיר תל-אביב, אשר שימשה במשך למעלה מ-50 שנה כרוח החיה וכדמות המובילה של מועדון ‘צוותא’.
דוד ואיטה-ביילה (אטקה) קויפמן עלו ארצה מהעיר וולוצלבק בפולין והקימו בשנת 1935 את הבית ברחוב גורדון, בשיכון בנק המזרחי. הארכיטקטים אריה אלחנני ויעקב ירוסט, שבנו בין השאר גם את ‘מלון ירדן‘ ברחוב בן-יהודה, הם שתכננו את הבית בסגנון הבינלאומי. זמן קצר לאחר תחילת העבודות, הבינו בני הזוג קויפמן כי מדובר בפרוייקט הכרוך בהוצאות גדולות מכפי שציפו. ב-18 בדצמבר 1935 שולח עורך דין יצחק איזן מכתב לעירייה:
לפי בקשת האדונים חיים-דוד קויפמן ויעקב דרקסלר הנני להודיע שמר קויפמן התקשר היום בחוזה מכירה על מחצית מגרשו בתל אביב למר יעקב דרקסלר, הוא המגרש הידוע כגוש 2, חלקה 662, ברחוב גורדון פינת רחוב חובבי-ציון. אנכי מטפל עכשיו בסידור העברת הנדון במשרד הטאבו.
בעוד הזוג קויפמן בנה את הבניין במטרה לגור באחת הדירות ולהשכיר את שאר הדירות לדיירים אחרים, הרי שעבור הקבלן יעקב דרקסלר (1962-1896) הייתה זאת עוד השקעה פיננסית במסגרת עסקיו. דרקסלר, שבעצמו גר ברחוב שלמה המלך עם אשתו לאה, התמחה בעזרה לבעלי בתים שהתקשו לעמוד בנטל הכלכלי הכרוך בבניית בניין. מלכתחילה המבנה בן שלוש הקומות יועד למגורים, אלא שדרקסלר רצה להפיק רווחים גדולים יותר מהנכס ומשך איתו להרפתקה גם את שותפיו. הם השכירו לבעלי חנויות שטח שלא היה מיועד לכך.
הבניין הוקם עם הכנה לחניה עבור מכוניות, אבל ב-1936 רחוב גורדון לא היה סלול עדיין ועל-כן הגה דרקסלר את רעיון ההסבה מחניה למסחר. עניין זה היה מנוגד לתקנות, מכיוון שמדובר היה בשכונת מגורים. כשנתבקשו לתת הסבר להפעלת החנויות, שלחו השותפים מכתב לעירייה: “כרגע אין ברחוב הזה כביש ואין כל אפשרות להשתמש בגרג’. נאלצנו באופן זמני להשכיר אותו בתור מחסן. השוכר סידר במקום חנות. אחרי סלילת הכביש נסדר במקום הזה גרג’.” התשובה נתפסה כהתחכמות ובעקבותיה הוגשה תלונה נגד קויפמן ודרקסלר.
אחת החנויות נוהלה על-ידי אדם בשם שמעא ישועה ושימשה כחנות ירקות. החנות השניה הייתה המכולת של שרה לופר. ישועה ולופר נחרדים כאשר ב-1939 לאחר מסכת של התכתבויות, נראה כאילו יוטל על החנויות צו סגירה. ישועה, כמפרנס של משפחה בת 6 נפשות, מפציר בפקידי העירייה שיניחו לו להמשיך לעבוד. שרה לופר מצדה, כותבת מכתב שתחילתו נשמעת כמו שיר של המשוררת רחל: “מה נדאגתי בשמעי שהעיריה מתנכלת לנשלני מפרנסתי.” ובהמשך היא מוסיפה: “בתור אמא לילדים רבים המטופלת בדאגות פרנסה, והעובדת לשם כך לילות כימים, הנני פונה אל מצפונכם ומבקשת מכם, חלילה לכם לגזול את פת לחמי. הנני תקווה שתאשרו לי להישאר במקומי ושלא תגזלו ממני ומילדיי אפשרות מחיה ופרנסה. דירה אחרת אין בכלל למצוא בסביבה הזו שכל דירותיה תפוסות.” ככל הנראה גם פקידי העירייה הקשוחים לא יכלו לעמוד מול המלים הנוקבות והעניין הוסדר. שרה לופר החזיקה במכולת עד שנת 1972.
בסרטון זה מצולמים בתים בצומת הרחובות גורדון ודב הוז, בתל-אביב, ובהם גם בית קויפמן.
בסרטון זה מצולמים בתים בצומת הרחובות גורדון ודב הוז, בתל-אביב, ובהם גם בית קויפמן.
דמי השכירות שנגבו מהדיירים והכסף שהביאו עמם מפולין, לא היה בהם די כדי לאפשר לאטקה ולדוד רמת חיים שהשביעה את רצונם ולכן הם פתחו חנות לכלי כסף בשם ‘רדד’, ברחוב אלנבי, פינת רחוב רמב”ם. בשנת 1935, בעידודה של אטקה, הגיעה ארצה אחותה הצעירה, לולה לוקסנבורג. בשנת 1947 מצבם הכלכלי של בני הזוג קויפמן היה איתן מספיק כדי שדוד יפתיע את אטקה לכבוד חתונת הכסף שלהם – הוא רכש מדרקסלר בחזרה את מחצית הנכס שמכר לו בעשור הקודם.
למעט מקרים ספורים, התנהלו החיים בבניין על מי מנוחות. אף אחד מהדיירים לא משך תשומת לב גדולה מדי. בין השאר, חיו כאן לאורך השנים, משפחות צדיקוב, פישר, מאירוביץ’, שיינפלד, גומלסקי-שגיב ושיין. דייר אחד, בנארי שמו, התעמת עם בעלי הבית באמצע שנות ה-50 בנוגע לשיפוץ שלא הייתה לגביו הסכמה.
החל משנות ה-70 הפך המתחם בו נמצא ‘בית קויפמן את דרקסלר’ למוקד של גלריות האמנות בתל-אביב. לא מעט גלריות נפתחו ונסגרו בקומת הקרקע של הבניין: ‘גלריה ספראי’ של שושנה ודב ספראי, ‘גלריה לבון’, הגלריה של בני קירשטיין, ‘גלריה גשר’ של אלימלך רוטקופף, ועוד… אבל שתי הגלריות שהותירו את חותמן הן “תירוש” של מיקי תירוש ו”אוגרית” של חיים וחיה לוינטל. בשלב מאוחר יותר ישבה – במקום בו ניתן למצוא בימים אלו חנות אופניים שכונתית תחת השם ‘פנצ’ר’ – חברת התיירות ‘סקנורמה’.
כשדרקסלר ודוד קויפמן ויתרו על רישיון החניה (הגרג’) בשנות ה-30, לטובת הקמת שתי חנויות, הם לא העלו בדעתם שמקום חניה ברחוב גורדון יהפוך כעבור 50 שנה למטמון זהב. ואכן, כבשאר הבתים באזור, גם כאן הושכרו חניות לפי מחיר חודשי נאה. את אחת החניות בגורדון 25 שכרה בשנות ה-80 הזמרת יפה ירקוני.
דוד קויפמן נפטר ביוני 1974 ואשתו אטקה הלכה לעולמה בשנת 1987. לזוג קויפמן לא היו ילדים. את הבניין ירשו שלושת אחיה של אטקה, חיים לוקסנבורג, לולה לוקסנבורג וזושה פישפלד, וכן משפחת דז’נצ’רסקי, קרוביו של דוד. לולה, שעד אז התגוררה ברחוב ארלוזורוב 92, עברה בשנת 87 לגור בדירתה של אחותה המנוחה. עוד בימי נעוריה בפולין התמסרה לולה לוקסנבורג (2012-1918) לרעיון הסוציאליסטי ולאידאל השוויון והאחווה. היא אף הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. בארץ, נרתמה לפעילויות של הקיבוץ הארצי והצטרפה למפלגת מפ”ם. בעיקר עסקה במפעלי תרבות של התנועה. שלונסקי הכיר אותה במסגרת פעילות זו ויחד איתה ייסד את מועדון ‘צוותא’.
במשך 55 שנה, עד יום מותה, פעלה לולה לוקסנבורג ללא לאות ובהתנדבות מלאה, כדי להפוך את ‘צוותא’ לאחד המוסדות התרבותיים החשובים בישראל. רבים מן האמנים המוכרים והמצליחים בארץ ראו בה דמות אם, ששמורות לה זכויות בלתי מבוטלות בביסוס הקריירה שלהם. בראיון לאיריס קול בתחנת הרדיו 103FM, אמר דורי בן-זאב (אוקטובר 2012):
לאישה המופלאה הזו חלק ביסודות של התרבות. כשהיית נכנס לאולם צוותא הנשמה שלה הייתה עוטפת אותך…היא הייתה מלאך של תרבות.
אירית, בתה של לולה, מספרת כי לא היה אמן שהופיע בצוותא לאורך הדורות, שלא מצא אצלה אוזן קשבת. דלתה של לולה הייתה פתוחה בפניהם. רבים מהאמנים ביקרו אצלה בדירה בשבתות. באו לדבר, לקבל עצה, לשתות כוס תה.
לציון יום הולדתה ה-90 של לולה, הוחלט ב’צוותא’ להנציח את שמה, ומאז נקרא האולם המרכזי – ‘אולם לולה’. בקרוב, תציב גם העירייה שלט לכבודה של לולה לוקסנבורג, בחזית הבניין, ברחוב גורדון.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
לולה לוקסנבורג ובתה אירית כהן. אירית היא בת המשפחה היחידה שעדיין גרה בבניין, גם בימים אלו.
לולה לוקסנבורג ובתה אירית כהן. אירית היא בת המשפחה היחידה שעדיין גרה בבניין, גם בימים אלו.
