כִּכָּר מָגֵן-דָּוִד

כּכּר מגן-דוד.

כּכּר מגן-דוד הממוקמת בלבה של תל-אביב ההיסטורית, היא ככל הנראה הככר בה חולפים הולכי רגל, יותר מאשר בכל כּכּר אחרת בארץ. הבאים מרחוב שיינקין לשוק הכרמל, היוצאים מהשוק לרחוב המלך ג’ורג’, העוברים והשבים מצפונו לדרומו של רחוב אלנבי, או מדרומו לצפונו, המשוטטים במדרחוב נחלת בנימין – הכל עוברים בככר מגן-דוד. אין מדובר בככר במתכונתה הקלאסית, עם מעגל תנועה המקיף אותה ועם מרחב מוגדר במרכזו, אלא בהצטלבות של מספר עורקי תנועה, שנקודת המפגש שלהם, היא הככר. 

חמישה רחובות נפגשים בככר, ולהם שש יציאות לכל כיווני הנסיעה וההליכה באזור: רחוב אלנבי (שיוצא לשני כיוונים), נחלת בנימין, רחוב הכרמל, המלך ג’ורג’, ורחוב שיינקין. מישהו בעל דמיון ראה בשש הרחובות היוצאים מנקודת המפגש, צורה של מגן-דוד, ומכאן שמה של ככר מגן-דוד. רחוב הלל הזקן שקצהו נושק לרחבה אשר בכניסה לשוק הכרמל, נחשב בטעות על-ידי רבים כרחוב המצטלב עם הככר, אבל הוא קרוב אליה בלבד ואיננו חלק ממנה.

הצטלבות הרחובות הייתה קיימת כבר בשנות ה-20 כשרחוב המלך ג’ורג’ נקרא עדיין רחוב הכרמל. זאת הייתה נקודת המפגש בין שכונת ‘כרם התימנים‘ לבין שכונת ‘מרכז בעלי מלאכה’, בצמוד לאזור שנקרא אז ‘תל-אביב מרכזית‘. רק בשנת 1934 ניתן לככר שמה באופן רשמי, כפי שרשום בביטאון ‘ידיעות עיריית תל-אביב’: “…נקבעו הפעם גם כמה שמות על מאורעות וסמלים מסורתיים. ככר ב’ נובמבר על שם יום הכרזת בלפור, וככר מגן-דוד על שם הסמל המסורתי העברי. שם זה מתאים גם למקומו משום שככר זאת נמצאת בין שישה רחובות מצטלבים” (15 באוגוסט 1934).

במשך שנים רבות הוצב במרכז הככר עיגול בטון קטן, שעל בסיסו הותקן מעמד עליו יכול היה לעמוד שוטר ולכוון את התנועה. מאוחר יותר, במקום עמדת השוטר, נשתל דשא. כך כותב העיתונאי ק. בר-לב בעיתון ‘דבר’, ב-20 במארס 1938: “ככר מגן דוד, מראה כבכל יום חול, אין דוחק ואין רעש. בעצלתיים יונף ויורד שרוולו הלבן של השוטר הממונה על התנועה ועל גדרות המחסומים. מסביב לככר נשענים בכובד גוף אנשים, צופים למרחוק מעבר למתרחש סביבם. מה יבקשו? אולי יום עבודה, הרי קרוב המקום לבית ברנר. שקטים הם כאשר שקטה תל אביב.”

חשיבותה של הככר בתולדות העיר באה לידי ביטוי באירועים משמעותיים, עת שימשה כמקום מפגש לאלפי חוגגים, או לאלפי מפגינים, או לאלפי צועדים. בערב ההכרזה באו”ם בכ”ט בנובמבר, התנקזו אל הככר למעלה מעשרים אלף אזרחים שהאזינו בצוותא לתוצאות ההצבעה באמצעות רמקולים שהוצבו במקום. עם הישמע ההחלטה הגורלית פרץ ההמון הנלהב בשירה ובריקודים עד אור הבוקר. בפברואר 1950 באירוע השלג הגדול, היוותה ככר מגן-דוד אחד היעדים המועדפים על צלמים ועל זורקי כדורי השלג. כאן חלפו מצעדי צה”ל, תהלוכות העד-לא-ידע ומפגני ה-1 במאי. גם מסעות לוויה של אישים מוכרים חלפו בככר, בדרכם לבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

ארבעה מבנים מונומנטליים מקיפים את ‘ככר מגן-דוד’, כאשר המוכר מבין הארבעה – אם כי לא בהכרח היפה שבהם – הוא ‘בית פולישוק‘. הבית נבנה בשנת 1934 בצורת האות V כשחזיתות הבניין מותאמות לזווית בה נפגשים זה עם זה, הרחובות אלנבי ונחלת-בנימין. בפינה הצפון-מערבית של הככר, ממש במבואות שוק הכרמל, נמצא ‘בית גרשון לוין‘. הבית הוקם בתכנונו של האדריכל יוסף טישלר בשנת 1924 והוא משמש כאחת העדויות הבולטות שנותרו מבתיה של תל-אביב שנבנו בשנות ה-20 של המאה ה-20, בסגנון האקלקטי. ‘בית גוטגולד‘ שנבנה בשנת 1935, יושב על חיבור הרחובות שיינקין ואלנבי. ולבסוף, ‘בית מנגל‘. למרגלותיו של הבניין הזה מתפצלים המבקרים הרבים שמתנקזים אל ככר מגן-דוד מרחוב אלנבי ומהרחובות השכנים. אלו ההולכים לימינו של ‘בית מנגל’ ייכנסו ל’שוק הכרמל’, ואילו ההולכים לשמאלו יגיעו למדרחוב נחלת-בנימין.

ביולי 1940 שולח אזרח בעילום שם, מכתב תלונה לעירייה ובו ניתנת לקורא בן זמננו הזדמנות לדמיין את אווירת המקום באותה תקופה: “המקום המרכזי בתל אביב – ככר מגן דוד, הופך בשעות הערב למין שוק של רוכלים הדומה בכל ליריד של עיירה גלותית. המדרכות נתפסות על ידי עשרות מוכרי פרחים, מוכרי פירות, עושי פלאפל, דודי תירס, עד שאין מקום לקהל לעבור. הרוכלים מקימים רעש גדול בצעקותיהם – לרוב באידיש – ומתנפלים ממש על העוברים והשבים בהצעת סחורתם. קהל רב זורם לכאן משלושה רחובות גדולים ואף-על-פי שהמדרכות רחבות למדי, בכל זאת אין מקום לעבור והדוחק נורא. אני מציע שהעירייה תקבע לרוכלים מקומות חובה ברחוב הכרמל ורחוב בצלאל. ואל יהיה מרכז תל-אביב בערבים כיריד.”

ככר מגן-דוד נודעה בתל-אביב גם כמקום מפגש של נערים ונערות שהגיעו לכאן, בין היתר, אחרי פעולות בתנועות הנוער ונהנו ממטעמי ‘פלאפל המשלט’ או מ’גלידה ויטמן’. זה גם היה מקום האיסוף של דורשי עבודה עצמאיים שעבדו על-פי שכר יומי כאשר הזדמנה להם עבודה.

בספטמבר 1959 מתבשרים התושבים כי בקרוב יוקמו מעברים תת קרקעיים שיקלו על התנועה בככר. עיתון ‘הצפה’: “הולכת ונשלמת הכנת התוכניות לבניית מעברים תת-קרקעיים בקרבת ככר מגן דוד. התנועה של כלי רכב והולכי רגל בסביבת ככר זו היא גדולה במיוחד במשך כל שעות היום. המעברים אשר ישמשו כמקלטים ציבוריים בזמן חירום כדוגמת המעבר שנבנה על ידי העירייה בככר המושבות, אולם בתוספת שכלולים שונים. המעבר האחד יהיה בקרבת רחוב נחלת בנימין ויאפשר חציה בלתי מופרעת של רחוב אלנבי, המעבר השני יהיה מול רחוב גדרה. בביצוע העבודה יוחל מיד עם גמר עונת הגשמים.” בפועל, העבודות החלו רק במאי 1961. בינואר 1962 הותקנו מדרגות נעות בפתחי המנהרות, והמעברים עצמם נפתחו לציבור כעבור מספר שבועות. אלא שהפרוייקט נחל כישלון. עם השנים המעברים הוזנחו והפכו למעון ארעי של דרי הרחוב, עד שלבסוף הוחלט לאטום אותם. במקום בו היו מנהרות להולכי הרגל, תקום בעתיד תחנת מטרו.

הצילום בתפריט של אתר האינטרנט, ככר מגן-דוד בשנת 1941: צלם לא ידוע. לשכת העיתונות הממשלתית.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.