"הבית המשותף"
חברת “הבית משותף” – רחוב יהודה הלוי 131.
הסוחר עתיר הממון, מיכאל נסטיסין, רכש בשנת 1913 מהמשפחות הערביות סבח וזריפה, מגרש שצמחו עליו עצי הדר. לפי מפת גאולת האדמות של דרויאנוב, השטח הקרוי ‘אדמת נסטיסין’ השתרע בין רחוב יהודה הלוי לבין שדרות רוטשילד, ובין רחוב לונץ לרחוב לבנון (בר-אילן של ימינו). מדובר בשטח קטן יחסית של 12 דונם בקירוב. בתוך שטח זה עובר גם חלק מרחוב ביל”ו.
באמצע שנות ה-20 עקרו את הפרדס ובנו ברחוב ביל”ו מספר בתים פרטיים שהיו צמודים זה לזה וזכו לשם ‘בתי נסטיסין’. בין הדיירים הבולטים ב’בתי נסטיסין’ היה הצייר יוסל ברגנר. בעורפם של אותם בתים ובנפרד מהם, נבנה הבית הזה ברחוב יהודה הלוי 131. נסטיסין הפעיל את פרוייקט הבניה באמצעות חברה שישבה ב’בית מטלון‘, ברחוב הרצל. החברה נקראה ‘הבית המשותף’ ומכאן השם שניתן למבנה. זהו שם שעלול להטעות, כאילו מדובר באחד מאותם מפעלים סוציאליסטים שיתופיים, בדמות ‘מעונות העובדים’ שקמו בתל-אביב ובחיפה שנים לא רבות מאוחר יותר. אלא שחברת ‘הבית המשותף’ הייתה בבעלות פרטית ומטרתה הייתה רווח למפעיליה ולאו דווקא רווחה לדייריה.
את הבית בן שלוש הקומות תכנן בשנת 1926 שותפו של נסטיסין, הקבלן והאדריכל יהודה צוקרמן. מיכאל נסטיסין נפטר באוגוסט 1931. ביום ה-30 למותו אמר לזכרו מאיר דיזנגוף, ראש העירייה, כי נסטיסין היה איש ציבור נדבן, ער לכל בקשת צדקה. עוד אמר דיזנגוף שהאיש השתתף בהקמת חברת החשמל, חברת האשלג ומפעל הבית המשותף בתל-אביב. ושהוא תרם את תרומתו הגדולה לקרן היסוד. לאחר מותו של בעלה, ירשה האלמנה אנה נסטיסין את הבית. בבתים הפרטיים שברחוב ביל”ו התגוררו גם אחיו של מיכאל, הירש נסטיסין, וילדיו שלמה, דינה וגניה.
בשנות ה-30 וה-40 גרו בבניין משפחות ורונה, פויכטונגר, שוימר, וקסלר, שמואלזון וספיבק. בקומת הקרקע נפתח בשנת 1937 אטליז. נחמה ויעקב וקסלר שגרו בבניין, ניהלו גם הם חנות בצמוד לאטליז. יעקב וקסלר שהיה פעיל בתנועת ‘אחדות העבודה’ נידב את דירתו למפגשים ואירועים של המפלגה. בתחילת שנות ה-40 התלוננו חנה ושלמה ספיבק, שגרו בקומה ג’, על דליפת מי גשמים לדירתם. באותן שנים הבית נוהל על-ידי המהנדס שלמה בורישנסקי שגרר רגליים בכל הנוגע לתיקון הגג. רק כעבור שנתיים של דין ודברים העניין הוסדר לשביעות רצונם של הספיבקים.
בסוף שנות ה-40 עבר לגור בבניין איש הימין אורי-צבי גרינברג, שנודע כמשורר אצ”ג. גרינברג שהיה באותה עת חבר כנסת מטעם מפלגת ‘חרות’ וזמן קצר אחר-כך התחתן עם עליזה לבית גורביץ’, חי בדמי שכירות, בדירה ששני חדרים ממנה שכר חברו הקרוב ד”ר יהושע ייבין. המשכירים היו הניה וברוך שמואלזון ובתם מלכה רוט. ייבין ואצ”ג, ביחד עם אב”א אחימאיר, היו מקימיה של המחתרת הלאומנית ‘ברית הבריונים’. המגורים המשותפים של שני החברים הובילו לסכסוך משפטי עם בעלי הבית, כפי שזה מתואר בידיעה מעיתון ‘מעריב’ 24 בנובמבר 1955:
באחד משני חדריו של מר ייבין, עבר לרמת גן וכי עתה יושבים מר ייבין ורעיתו באותם שני החדרים של הדירה, בעוד שהתובעת מלכה רוט מתגוררת בחדר אחד בלבד עם שני הוריה ועם בתה, על כן היא דורשת את החדר השני לעצמה.
תביעת פינוי נגד הסופר יהושע ייבין החלה להתברר לפני שופטת השלום מ. שמיר. התובעים הם ברוך שמואלזון ומלכה רוט, בעלי הדירה ברחוב יהודה הלוי 131, שבה מתגורר מר ייבין. הם דורשים ממנו שיפנה אחד משני החדרים של דירתו. התובעים טוענים כי המשורר אורי צבי גרינברג שהתגורר
תביעת פינוי נגד הסופר יהושע ייבין החלה להתברר לפני שופטת השלום מ. שמיר. התובעים הם ברוך שמואלזון ומלכה רוט, בעלי הדירה ברחוב יהודה הלוי 131, שבה מתגורר מר ייבין. הם דורשים ממנו שיפנה אחד משני החדרים של דירתו. התובעים טוענים כי המשורר אורי צבי גרינברג שהתגורר באחד משני חדריו של מר ייבין, עבר לרמת גן וכי עתה יושבים מר ייבין ורעיתו באותם שני החדרים של הדירה, בעוד שהתובעת מלכה רוט מתגוררת בחדר אחד בלבד עם שני הוריה ועם בתה, על כן היא דורשת את החדר השני לעצמה.
בשנות ה-50 פעלה בקומת הקרקע של הבית חנות מכולת של אהרון נוסיג. הגנן יוסף וסט שהייתה לו משתלה במגרש השכן, שכר חלק מהמגרש של יהודה הלוי 131, כדי להרחיב את עסקיו ובהמשך גם רכש את הבניין. ב-1961 נקרא וסט לטפל בסכסוך מר בין מלכה רוט מקומה ב’ לבין משפחת מונרוב מקומה ג’ בנוגע למפגעי רעש. שנתיים מאוחר יותר ביקש וסט להרוס את הבניין ולבנות במקומו מבנה בן 6 קומות. הבקשה נדחתה. מלכה רוט, שלא שבעה נחת מטיפולו של בעל הבית המשיכה במאבקיה המתחלפים. ב-1966 ביקשה לשפר את מצב חדר המדריגות, אולם נתקלה בחוסר שיתוף פעולה. כך היא מספרת, במכתבה למחלקה הטכנית בעירייה: “דיברתי עם בעל הבית אבל הוא מתעלם ומסרב לעשות משהו, אינני מבינה מתוך איזו סיבה, זה פשוט מרוע לב. הוא בכלל איש רע ומציק לדיירים. הבית הזה בכלל לא היה שייך לו. הוא קיבל אותו חינם בנסיבות שאין כאן המקום לפרט אותן.”
חלפו שלוש שנים נוספות והנה מסתבר כי נפתחה מערכה חדשה בין הנצים. יוסף וסט, בעל הבית, ביקש לבצע שיפוץ כללי בבניין שכלל בין השאר צביעת משקופים וחלונות הפונים לרחוב. הגברת מלכה רוט סירבה לאפשר לפועלים לבצע את עבודתם ובכך מנעה את התקדמות העבודות. למכתב התראה שנשלח אליה ענה עו”ד מטעמה: “מרשתי הינה אשה קשישה אשר ביצוע העבודות הנזכרות במכתבך ושוטטות של פועלים בדירתה, יגרמו לה טרחה וטרדה רבה, בנוסף על הלכלוך אשר יגרם.” מלכה רוט הייתה בת 53 בזמן כתיבת המכתב.
חברת שמירה בשם ‘שרותי השומרים’ פתחה את משרדיה במקום, ב-1967. בשנות ה-80 ניתן היה למצוא כאן בית דפוס של מנחם בוקסנבאום. כיום יושבת בבית, שבקרוב יחגוג 100 שנים להיווסדו, ‘אלפנט החברה למוסיקה’.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
יש לכם הערות? מצאתם שגיאה? רוצים לחלוק איתנו חוויות אישיות וזכרונות מבתים ישנים בתל-אביב? כתבו לנו.
יש לכם הערות? מצאתם שגיאה? רוצים לחלוק איתנו חוויות אישיות וזכרונות מבתים ישנים בתל-אביב? כתבו לנו.
