בֵּית זֶלְצֶר
בית זלצר – רחוב אלנבי 19. הבית מכונה לעיתים גם כ-‘בית הכתרים’.
נכתב בעזרתה האדיבה של אילנה רודנר-יבסייב, נינתם של חנה ויצחק זלצר מקימי הבית, ונכדתם של רוז ודוד זלצר.
זהו אחד המבנים היחידים בתל-אביב ששופצו ושומרו לפי המודל המקורי, כמעט ללא תוספות מיותרות, והוא אף זכה בשנת 2019 לאות הוקרה של האגודה לשימור אתרים בארץ. הבית נבנה בשנת 1926 בתכנונו של האדריכל יצחק שוורץ, עבור חנה ויצחק זלצר.
רחוב אלנבי משתרע כמעט לכל אורכו מכיוון דרום לכיוון צפון, אבל ‘בית זלצר’ ממוקם דווקא בחלק הרחוב הקצר, בו הוא נע ממערב למזרח, בין אתרים מיתולוגיים של העיר שנמחקו מן המפה. מצד מערב, ממש על שפת הים, בלטו בעבר בנוכחותם, לפני שנהרסו: בית הקפה ‘קזינו גלי אביב’, קולנוע ‘קסם’ (בו התקיימו ישיבות הכנסת הראשונה) ובית האופרה הישן (שעל שמו ‘מגדל האופרה’ האימתני של ימינו). ואילו מצד מזרח, במרחק של 100 מטר בלבד מאלנבי 19, במקום בו פועל עכשיו מגרש חניה, עמד קולנוע ‘מוגרבי’.
ממש בשכנות לבית זלצר, ברחוב אלנבי מספר 13, התגורר ברל כצנלסון במשך עשר שנים, ולידו (על פינת רחוב הירקון) התגורר מנחם אוסישקין. שכן מפורסם נוסף, מקס ברוד, שכתובת מגוריו הייתה ברחוב הירדן 16, יכול היה לראות מהחלון האחורי שלו את ‘בית זלצר’.
את הסטיה החדה מערבה מקבל רחוב אלנבי בכיכר מוגרבי (כיכר ב’ בנובמבר). במקור, שם הרחוב היה ‘דרך הים’. השם הוסב לרחוב אלנבי רק לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים. בקטע זה של הרחוב צולם הסרט ‘תעלת בלאומליך’.
עד שנות ה-30 לא היו ב’בית זלצר’ חנויות, אבל התנהלו בו עסקים. המהנדסים בראודה ושבתיאלי ייצגו חברה בינלאומית, כשהם יושבים באחת הדירות בבניין. הם הגדירו עצמם כ”סוכני הזבל החימי המעורב”. שלמה נורוק ומשפחתו התגוררו בניין. נורוק היה שותפו של אבא אידלזק וביחד הם בנו את ‘בית אידלזק‘ ברחוב אלנבי 54.
בשנת 1935 התקבלו אישורים לערוך שינויים במבנה כדי לפתוח חנויות בקומת הקרקע. במהלך השיפוצים נפצע הפועל אהרון סולימן כאשר נפל מקומה א’ ונחבל קשה בגופו. הוא הובהל לבית-החולים ‘הדסה’. ראשונה נפתחה המכולת של יוסף סופרון, ומיד אחריה נפתח בית הקפה ‘צוננים’. שנה מאוחר יותר רכש אדם בשם צבי גרניס את המכולת של סופרון. ‘הצלמוניה של רייכמן’ לא החזיקה מעמד באזור ועברה כעבור שנה לרחוב שלמה המלך. לא חלף זמן רב ובמדרכה ממול נפתחה הצלמניה המפורסמת של רודי ויסנשטין.
בפברואר 1945 התפרסמה הידיעה הבאה בעתון ‘דבר’: “מספרים כי גם הפצצה שנזרקה ברחוב אלנבי 19 לפני זמן מה, היתה מעשה נקם על הפסד כספים במשחק קלפים. בת”א קיימים כ-30 מועדונים לקלפים בכל פינות העיר. חלק מהם מסתתר תחת השלט ‘מועדון לברידג’ ורשום בממשלה כקלוב חברתי.” בשנות ה-50 התארגנו הדיירים כדי לסכל כוונה של גורמים לא מזוהים, לפתוח מועדון ריקודים בקומה ב’, במסווה של מועדון שחמט.
יצחק זלצר (1939-1877) עלה ארצה מקובנה שבליטא עם אשתו חנה לבית שבס, ועם בנם דוד. שני בנים נוספים נשארו בליטא ונרצחו במהלך מלחמת העולם השניה על-ידי הנאצים. צער מותם נחסך מיצחק, אך אשתו חנה נאלצה להתמודד עם האסון. אלמלא הייתה אשה חזקה במיוחד, כפי שמעידה נינתה אילנה, ספק אם הייתה שורדת גם את מותו של בנה דוד בשנת 1951. שלושה בנים היו לה ושלושתם נפטרו בעודה בחיים.
משפחת זלצר לדורותיה היא זו המחזיקה בבעלות על המקום, כבר מאה שנים כמעט. לאחר מותו של יצחק, הבן דוד הוא שניהל את הבית. למשפחה בניין נוסף שהקימו ברחוב מונטיפיורי 3, ממש ליד ה’גימנסיה הרצליה’ (‘מגדל שלום‘ של ימינו). בעוד הבית ברחוב אלנבי שימש מרבית הזמן לעסקים ולמסחר, הבית במונטיפיורי נועד למגורים. דוד התחתן עם רוז, שעלתה ארצה מאמריקה ונולדו להם שתי בנות: לאה (נפטרה בשנת 2012) ורבקה. דוד ורוז זלצר גרו בבית במונטיפיורי. בדירה אחרת, בקומה מתחתם, גרה חנה זלצר. כשדוד נפטר, חנה ניהלה את הבית ברחוב אלנבי.
חנה הלכה לעולמה בנובמבר 1962. פנחס בן-שחר – בעלה של לאה זלצר – הוא שלקח לידיו מאותו מועד את הטיפול בענייני הבניין. ב-1981 החליטו שתי האחיות להפריד את הבעלות על הנכסים: לאה ומשפחתה קיבלו את הבית במונטיפיורי, ואילו רבקה רודנר, בתם הצעירה של רוז ודוד, קיבלה את ‘בית זלצר’ באלנבי 19. רבקה העבירה את המושכות לאילנה רודנר-יבסייב בשנת 2012, והיא האשה שאחראית על הבית בדור הזה, בשמה ובשם שני אחיה שנמצאים בחו”ל. אילנה היא כאמור, נינה של המייסדים. בני הדור החמישי הנמצאים בארץ, הם עדו, ניצן ואדר יבסייב.
בית זלצר בשנת 1993. צילום: חגי להב.
בית זלצר בשנת 1993. צילום: חגי להב.