בֵּית סָבִּינָה

בית סבּינה – רחוב בן-יהודה 185.

שמו המלא של הבית: ‘בית סבינה ופנחס לאופר’, אך בני המשפחה החליטו לאחר שיפוצו של הבניין להנציח באמצעותו את שמה של סבינה לאופר (1904 – 1985). נכתב בעזרתה האדיבה, ועל-פי עדותה של מרים לאופר, לבית בּרנוביץ’, כלתם של סבינה ופנחס לאופר.

הבית ברחוב בן-יהודה 185 נבנה בשנת 1936, בתכנונו של האדריכל צבי ספוקויני, שאחראי גם על ‘בית אלטמן‘ ברחוב פרנקפורט 1. ספוקויני, שהיה ממיישמי הסגנון הבינלאומי בארכיטקטורה העירונית, בגירסתו הפונקציונלית ונטולת ההתחכמויות, בנה בנוסף למרפסות האופקיות שאיפיינו את הסגנון, גם גרם מדרגות לצדו של המבנה, כהעתק כמעט זהה למה שעשה שנה קודם לכן בבניין אחר, ברחוב בן-יהודה 218.

חלקו הדרומי של רחוב בן-יהודה, מ’כיכר מוגרבי’ ועד קצה שכונת תל-נורדוי באזור רחוב גורדון, בואכה צריפי ‘שכונת מחלול‘, היה כבר מפותח ומיושב באותן שנים, ואף היה ידוע בכינוי ‘בן-יהודה שטראסה’, בזכות עולי גרמניה שהתנקזו אליו, אבל בחלק בו נבנה ‘בית סבינה’, בצפון רחוב בן-יהודה, היו מעט מאד מתיישבים בשנת 1936. באותה תקופה היה נהוג לתת שם לשכונות קטנות מאד, שכללו לעתים עשרות בתים בלבד. הבית הזה למשל, ממוקם על החלקה המוגדרת בספר ‘תל-אביב’ של דרויאנוב כ’אדמת קולצ’ינסקי’.

ממש באותם ימים בהם החלו הדיירים לאכלס את ‘בית סבינה’, התגייס הישוב כולו כדי להקים נמל בתל-אביב, באזור שפך הירקון, מרחק הליכה קצר מהבית. נמל תל-אביב היה אמור להחליף את הנמל ביפו, אשר חלק מעובדיו מנעו בתקופה של מהומות והתנגשויות מעבר סחורות של יהודים, ובעיקר מעבר של תפוזי הארץ. הנמל העברי שנקרא ‘שער ציון’ הביא עמו פיתוח גם לחלק הצפוני של רחוב בן-יהודה. בין המגרש עליו עומד הבית, לבין חוף הים, הפרידה גבעת כורכר עליה התמקם בחוסר חן מחנה של הצבא הבריטי. רק אחרי מלחמת השחרור, הגבעה הפכה ל’גן העצמאות’.

במקור, הבית היה מיועד לשמש למגורי המשפחה ולמגורי דיירים אחרים בשכר דירה. בקומת הקרקע תוכננו שני מחסנים, אבל עד מהרה התעורר הצורך בפתיחת חנויות במקום בו תוכננו הגרז’ים, כפי שהם כונו אז. 1937 הייתה שנה של שפל כלכלי ועל-כן פנחס לאופר שולח מכתב בקשה לוועדה לתכנון ערים:

הנני מבקש את כבוד הוועדה להתחשב עם המצב הקשה הנוכחי בשעה שההכנסה מהבית הוקטנה בהרבה, עד שגם הסכומים הדרושים לתשלום הרווחים לפי המשכנתא הרובצת על הנכסים הנ”ל מתקבלת בקושי, ומצבי עוד יקשה הרבה אם לא תינתן לי אפשרות לנצל את המחסנים האמורים בתור חנויות.

גם כאשר נולד בנם דן ולמרות שמצבם השתפר משמעותית, שמרו סבּינָה ופנחס על מסגרת חיים צנועה. עד שנת 1947 חיו שלושת בני המשפחה בדירת שני חדרים.

יד הגורל היא ששינתה את מהלך חייהם של בני משפחת לאופר והיטיבה גם את מצבם הכלכלי. באחד הימים פגש פנחס לאופר ברחוב את שכנו יוסף לבנשטרק ותוך כדי שהם משוחחים שיח שכנים שגרתי, סיפר לבנשטרק לתומו שהוא מומחה עוד מימיו בפולין, בכל הקשור לטכניקת ההדפסה באמצעות נייר להעתקות שמש. זו טכניקה בה תהליך העתקה נעשה ע”י שימוש בחומרים כימיים רגישים לאור. לאופר שלא ידע דבר וחצי דבר בתחום, אבל היה איש נועז ובעל חושים חדים משל שכנו הציע לו שותפות: זה יתרום את הידע המקצועי, וזה ייתן את התשתית ואת המודל העסקי. וכך היה.

בית החרושת ‘אורה’ נפתח בסמטת בית השואבה 16, ליד רחוב אלנבי. את מה שהיה מפעל מצליח במשך שנים ארוכות בניהולו של האב, הזניק בהמשך הבן דן לאופר להצלחה גדולה בקנה מידה ארצי. ב-30 ביוני 1946 מתפרסמת מודעה בעיתון ‘הארץ’ מטעם מפעל ‘אורה’:

בזה הננו מתכבדים להודיע ללקוחותינו שלאחר הפסקה קצרה, אפשר לקבל שוב ניר להעתקות שמש. תוצרת הארץ. הניר תמיד טרי. עשיר בקונטרסטים ואחריות ניתנת על כל גליל.

בשנת 1958 המפעל כבר סיפק 70% מהתצרוכת הארצית.

לאחרונה הבניין עבר שיפוץ והוא מכיל יחידות דיור המיועדות להשכרה לטווח קצר. כיום ‘בית סבּינה’ שייך לבני הדור השלישי, ילדיהם של מרים ודן לאופר.

תחקיר וכתיבה: חגי להב.