בֵּית הָעַמּוּדִים
בית ברון, הידוע יותר כ’בית העמודים’ – רחוב רמב”ם 16-12, פינת התבור 46.
נתן-זלמן ברון, האיש שהקים את ‘בית העמודים’, עלה ארצה בשנת 1923 מקליבלנד-אוהיו, שם היה מוכר יותר בשם סול בארון. הוא הגיע לתל-אביב עם הון רב והחליט להשקיע אותו בבניית הבית הגדול ביותר שקם עד אז בעיר. שנה מאוחר יותר פנה ברון לאדריכל יהודה מגידוביץ’ וביקש ממנו להכין תכניות עבור בית על המגרש שרכש בעורפה של שכונת ‘נחלת בנימין‘. למרות שמגידוביץ’ הפעלתן הגיע בעצמו מאוקראינה והיה מעורה היטב בתרבות ובהווי החיים של מרבית בעלי הבתים שהגיעו לכאן מארצות מזרח אירופה, הרי שהוא מצא שפה משותפת דווקא עם לקוחותיו מהארצות האנגלוסכסיות. כך עם היהודים מאנגליה, אדולף דייויס, שעבורו בנה את ‘מלון נורדוי‘ ולואיס סגלוב (אלנבי 81), וכך עם ‘פסז’ פנסק‘ של מורדי פנסק ועם ‘בית לוין‘ של צבי-יעקב לוין, שניהם עולים חדשים מארה”ב.
עבודות הבניה שהחלו בשנת 1925 נמתחו על פני שנתיים. לא זו בלבד שמדובר היה במבנה גרנדיוזי ורחב ידיים באופן יוצא מהכלל, אשר השתרע על-פני הכתובות רמב”ם 16-12, עד פינת רחוב התבור, הוא גם היה בעל אלמנטים, קשתות ועמודים, שחייבו עבודה מקצועית מפרכת. ובנוסף לכך, במהלך העבודות פשט הקבלן הראשון את הרגל ועד שקבלנים אחרים נרתמו כדי לחדש את מלאכת הבניה, הכריזו הפועלים על סכסוך עבודה ממושך. לבסוף, בחודש יוני 1927 בקירוב, הבית היה מוכן לאיכלוס.
בכל אחת משלוש קומות הבניין היו שש דירות. נתן-זלמן ברון שהיה רווק, נכנס להתגורר באחת הדירות הנוחות יותר בקומת הקרקע, ביחד עם אימו הקשישה. שאר הדירות הושכרו בדמי מפתח לדיירים אחרים. ניתן ללמוד מכך שברון פרסם מודעות בעיתונות היומית במהלך חודשי הקיץ של שנת 1928, כי הוא התקשה למצוא שוכרים: “להשכיר דירה בת שלושה חדרים עם כל הנוחיות והמודרניות, בבית ברון, רמב”ם 16 (‘הארץ’ יולי 1928).”
עם התפתחותה של העיר ובעקבות הגעתם של גלי עולים נוספים, הוסבו ב-1935 חלק מהדירות בבניין – שהיה מיועד במקורו למגורים בלבד – לצרכי מסחר. לשכת הועד הארצי של הקרן הקיימת לישראל עברה לכאן, וכן נפתחו חנויות אחדות במפלס הרחוב: “מעילי ילדים, ילדות ותינוקות מתוצרת עצמית ואריגים ממדרגה ראשונה תשיגו אך ורק אצל יוסף שרגר, בית ברון (‘דבר’, אפריל 1936). באותה שנה הכבאים נקראו כדי לכבות שריפה שפרצה באחת הדירות בקומה א’. בשכנות לאותה דירה גרו חנה וירוחם גבאי. חנה שהייתה תופרת החלה באותה עת לקבל עבודות בדירתה.
בתי מלאכה קטנים ומספר חנויות החליפו אלו את אלו והתנהלו על מי מנוחות, לצד משפחות שהתגוררו בקומות העליונות. אלימלך ומרים רדזינר ביחד עם ילדיהם חנה, רבקה ואליעזר, השתייכו לאחת המשפחות הוותיקות שגרו כאן לאורך שנים ארוכות. באמצע שנות ה-40 נפתח ב’בית העמודים’ משרד המקושר ללשכת העבודה. ‘הארץ’ 29 באפריל 1947:
ביזמתה של לשכת העבודה הכללית הוקם משרד ‘השירות’ השוכן ברחוב רמב”ם 16 בקומה ג. מגמתו של ‘השירות’ לספק עובדים במידה שאינם דורשים עבודה של יום שלם בתשלום חודשי, לכל עבודות הניקוי למיניהן. כל אדם הזקוק לעבודה של שעות מספר יכול לפנות לכאן ללא הבדל השתייכות למפלגה וזרם. נוסף על עבודות הניקוי ומשק הבית הנהיגה ‘שירות’ משלוח של “יושבות” לשעות הערב, שעה שההורים רוצים לצאת ואין להם את מי להפקיד על ילדיהם. השירות מקיים ארבע דרגות שכר שונות ומבדיל בין ניקוי מרבדים (שבעבורו השכר הגבוה ביותר), כביסה, ריסוס וניקוי רגיל.
במינוח “יושבות”, הכוונה כמובן לבייבי סיטינג.
נתן-זלמן ברון שלא ממש הצליח להתערות בחיי הארץ, שב בסוף שנות ה-40 לעיר הולדתו בארה”ב. הוא נפטר בדצמבר 1952 ובהיותו חשוך ילדים, הוריש את נכסיו, ובכלל זה את המבנה ברחוב רמב”ם, לאחיו הרי בארון מסיאטל ולאחותו וייטה וינשטיין מקליבלנד. עורך-דין ברוך זיגר הפך לבא כוחם של בני המשפחה בתל-אביב. ברוך זיגר הוא בנם של גיטלה ומרדכי זיגר שהקימו את הבית המפורסם ברחוב יבנה 32 (“הבית של זלמן וקלמן“).
לאחר קום המדינה נשחק מעמדה של שכונת נחלת בנימין. מוקדי המסחר עברו למקומות אחרים והדיירים שיכלו להרשות זאת לעצמם נדדו עם משפחתם לשכונות הצפוניות. האזור כולו הוזנח והזדקן. בשנת 1959 נפטר גם הרי בארון והבית עבר לידיהם של בני הדור הצעיר שלא גילו עניין רב בנכס שהחזיקו בלבנט. הגיעו העניינים לידי כך שבתחילת שנות ה-70 הבית הוכרז כמבנה המהווה סכנה לציבור. הפניה לעו”ד זיגר נענית בתשובה למהנדס העיר:
כבר הודעתי למהנדס העיר במכתבו מיום 30 בדצמבר 1973 כדלהלן: אין לי ייפוי כוח מבעלי הבית אף כי ייצגתי אותם מספר פעמים לפי הוראות מפורשות וייפוי כוח מיוחד לכל מקרה. שכר הדירה משתלם ישירות לחשבון בעלי הבית והוא מעולם לא שולם לי. אני מציע כי העירייה תבצע, ומייד, את הטיפול הדרוש למניעת סכנה ואני אדאג לאחר מכן שהבעלים יסלקו את החשבון.
בשנת 1983 נרכש הבניין על-ידי איש העסקים דוד בלאס, שבתורו מכר את הנכס לחברת ‘צפחה’. מאז עבר ‘בית העמודים’ ידיים נוספות. קיימות תכניות לשפץ את הבניין ההיסטורי ואף נתלו שלטים של קבלן המלמדים על כוונה להשיב לבית את מראהו המהודר, אלא שבינתיים המבנה המתפורר ממשיך לעמוד בעליבותו, כשדירותיו נטושות ומפויחות. בקומת הקרקע מתנהל עדיין מסחר דליל. ורק מועדון הג’ז המוצלח, הנושא את השם ‘בית העמודים’, מחזיק את המקום בחיים, עם הופעות של מוסיקאים ואמנים כמעט מדי ערב.
תחקיר וכתיבה: חגי להב.
